עיון

ספרים

גוף תפילה
ירושלים, מקום התאווה

מאמרים, מסות, הרצאות

על תיאטרון, ספרות ואמנות - בשיחה עם יוצרים ויצירה
במאמר זה מיכל גוברין מבקשת להתבונן, בעקבות המחזה "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם, במתח בסיסי בתוך המסורת היהודית – המתח בין רועי הצאן לעובדי האדמה, בין הפרישות הנזירית לבין החיוּת האלילית. המתח הזה נמצא במסורת היהודית, כפי שמראה ביאליק, לא רק בפן האגדתי אלא גם בפן ההלכתי. מחזהו של שוהם, בדומה לכתיבתו של אנטונן ארטו, עוסק במתח הזה ומראה את הקשר בין ההלכה לתיאטרון בכך שחומר הגלם של שניהם הוא החיים עצמם. גיבור המחזה של שוהם הוא אליהו הנביא, אשר מחזיק בתוכו את המתח הזה בדיוק – שכן דמותו המקראית היא של קנאי בלתי מתפשר ופורש, בעוד המסורת הופכת אותו לאיש הברית והחסד, למי שמעיד על כך שעם ישראל שומר את בריתו לאלוהיו. כך, במחזה של שהם, אליהו הופך למייצג של כפל הפנים הזה במסורת היהודית.

המאמר התפרסם עם פרסום התרגום לעברית של "הטרילוגיה" לסמואל בקט בידי הלית ישורון. בדברים מודגש האופן המיוחד בו יוצר בקט, באמצעות השפה, פרדוקסים ושתיקות, וכוחה המיוחד של השפה להפיח חיים בעולם החפצים, בעולם בו אורבת תמיד סכנה שהאדם יהפוך לחפץ. אזלת ידה של השפה מהדהדת גם את אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה – אירועים שאליהם ניגש בקט מתוך וויתור על כל-היכולת של השפה האישית, וחושף את אוזלת ידה של השפה, אשר הולכת ומתמעטת, הולכת ומתמקדת ברצף האילם של הפעולה האנושית.

 

דברי הספד עם פטירתו של הבאי ואיש התיאטרון יז'י גרוטובסקי. גרוטובסקי, איש התיאטרון הפולני, חתר ליצור בתיאטרון אירוע קיומי בעל מימד של חזון מיסטי לשחקנים ולקהל הצופים. ראשית יצירתו בלהקה בוורצלב, איתה יצר הצגות שטלטלו את עולם התיאטרון של שנות ה-'60. בשלב הבא של חיפושו התיאטרלי עיצב אירועי "חג" שנמשכו כמה ימים בהם חוו המשתתפים חוויית גוף-נפש רוחנית, ולבסוף הקים בפונדרה שבאיטליה מעבדה רוחנית גופנית בינלאומית. את תהליך החיפוש פורץ הדרך שלו הציג גרוטובסקי ערב מותו בהרצאותיו ב"קולז' דה פרנס" בקתדרת "אנתרופולוגיה אנושית" שהוקמה למענו. כל ימיו נזהר גרוטובסקי מלהפוך למנהיג כת או גורו, ושמר על טון מרוחק, ועל המשך החיפוש. בערוב ימיו הגיע גרוטובסקי לביקור בארץ, בו זכה הציבור הישראלי לשמוע אותו בשני ערבים בסינמטק ירושלים, בתרגומה של מיכל גוברין.

מסע בעקבות צילומיה של עליזה אורבך. עליזה מצלמת את מה שהיה ונשכך, המצלמה שלה נוגעת בזיכרון אך בלי לנכס אותו, בלי לכלוא אותו. היא מצליחה לפסוע בין הפרטי לציבורי, בין האישי להמוני ובין האנושי לציוני. צילומיה, ממש כמו הברכה היהודית, לא רק משקפים את היופי אלא פועלים פעולה של ממש על מנת לגלות אותו בתוך העולם.
דברי הספד במלאת שלושים יום למותו של המורה, המשורר והסופר איתמר יעוז-קסט. במאמר זה מבקשת גוברין להיזכר בדמותו מלאת המסתורין של יעוז-קסט, שפתח לקבוצת תלמידים קטנה בתיכון את השער אל מכמני הספרות והשירה האירופיים. אך הפליאה מדמותו לא נגמרה בימי התיכון, הקמת ההוצאה "עקד", כתיבתו על זיכרונותיו מימי השואה, והתביעה שלו לניסוח מחדש של שאלות האמונה והכפירה המשיכו להדהד ולהפרות את עבודה של מיכל ושל דור שלם של אנשי ונשות יצירה.
דברי הספד לבמאי עמרי ניצן. גוברין משרטטת את דמותו של ניצן כמי שכל חייו נאבק בהפיכת התיאטרון לאמנות קונפורמיסטית ופופוליסטית, ותחת זאת ביקש להחיות את התיאטרון ולהפוך אותו – בהשפעת מרטין בובר – לכלי ממשי של מפגש בין השחקנים לבין הצופים.
דברי הספד של מיכל גוברין על ז'אק דרידה
מאמר זה הוא מסע שירי-הגותי המתחקה אחר שיריו של פאול צלאן שנכתבו בביקורו בארץ, ובמיוחד בירושלים. במאמר זה מבקשת המחברת לקרוא בצלאן כמחווה לז'אק דרידה, קריאה אשר מתחקה אחר הטופוגרפיה בשירי פאול צלאן, שירים המלאים אליפטיות דיאלקטית בין חיים ומוות, פתיחות וסגירות, עכשיו ו"עד עולם" – זהו מסע אשר מבקש את הגבול ואת האפשרות לחצותו.

דברים שנשאו בכנס בינלאומי לכבודה של פרופסור שלומית רמון קינן, עם פרישתה מהאוניברסיטה. המחברת מראה את הדרכים בהן היא ורמון קינן מגיעות לאותה נקודה בדרכים שונות, כמו גם כיצד הן חשפו אחת לשנייה את הנקודות העיוורות שלהן. הקשר בין המבקרת לסופרת בא לידי ביטוי בדגש שרמון קינן שמה על הממד הפרפורמטיבי של פרשנות הספרות, עניין שבא לידי ביטוי גם באופן בו התפתחה כתיבתה על נושא המחלה שהיה אישי ותיאורטי כאחד. לבסוף, המאמר מתאר את האופנים בהם קריאתה של רמון קינן פתחו ועצבו את כתיבתה של מיכל.

למאמר המלא

במאמר זה מבקשת גוברין לשרטט את האופנים השונים בהם נמסרה לה מסורת הסוד היהודית – אופנים אשר מאפיינים את מסירתה בימינו, שכן הם לאו דווקא עוברים דרך תלמידי החכמים היושבים בבתי המדרש. דווקא השיחות האינטימיות עם אנשי ונשות אקדמיה, כמו גם עם יוצרים ויוצרות, הן שאפשרו להעביר את הסוד העתיק לכלים חדשים. המאמר מתאר את מפגשיה עם גדולי הדור העוסקים בחכמת הנסתר, ביניהם: גרשם שלום, שלמה פינס, רבקה ש"ץ אופנהיימר ויהודה ליבס. וכיאה ללימוד הנמסר בכלים חדשים, לימוד זה לא נותר בתחום התיאורטי, והוא אף מצא לו ביטוי ביצירתה הספרותית והתיאטרלית של מיכל
במאמר זה מבקשת מיכל גוברין להתחקות אחר ההשפעות ההגותיות והאמנותיות שהטביע בובר בעבודתה. נקודות הממשק המשמעותיות נוגעות בחיפוש אחר יחסי אני-אתה אשר משתקפים בחשיבה מחודשת על מהו מתווך בתיאטרון ובמסורת היהודית, כיצד ניתן להציג תפילה או את המסורת ההלכתית בתוך יצירה בימתית, וכיצד לבטא את השבר הן ב"אני" האנושי והן ב"אתה" האלוהי לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. המאמר מתהלך בין מושגיו של בובר ומבקש לחשוב אותם מחדש מתוך הכתיבה הספרותית, ההגותית והתיאטרלית של גוברין.
יהדות - טקסט וטקס

במאמר זה מציעה מיכל גוברין להתייחס להלכה היהודית כז'אנר של "תיאטרון קודש". בהלכה ובמערכת המצוות ניתן למצוא את כל המרכיבים המהותיים לתיאטרון ולריטואל – צופה, משתתפים, עלילה, דרמה ודמויות. אולם, בניגוד לתיאטרון המערבי, המבוסס על "חיקוי" (מימזיס) ורפרזנטציה, הרי שההלכה היהודית נרתעת מכל ייצוג חומרי של האל. הממדים התיאטרליים של ההלכה היהודית אינם מימטיים אלא סמליים – הם מבקשים לכוון את המאמין אל אל מופשט, ולא לחקות את האל או להתקרב אליו ולממשו באמצעות אינקרנציה והגשמה בחומר. יחד עם זאת, מבקשת ההלכה היהודית לבוא במגע עם האל, ואפילו להשתתף איתו במעשה הבריאה המתחדש מבעד לחיים הדתיים. "תיאטרון הקודש היהודי" יוצר אפוא סוג ייחודי של תיאטרון קודש – בו צופה הצופה האלוהי, השחקן הוא האדם אשר אינו מגלם דמות אחרת אלא את תפקידו כאדם פועל בעולם, והדרמה איננה חיקוי של סיפור קדמוני אלא היא הדרמה הקוסמית המתמשכת של היקום, שבבריאתו הנמשכת והשלמתו משתתף האדם דרך מעשיו.

למאמר המלא

מבעד לקריאה בפרשת "בשלח", חושף המאמר את הזוגיות בין האל לבין ישראל כמערכת יחסים סעורה ומורכבת. זוהי זוגיות הרוויה התעלות ואהבה, אך גם חולשות, פחדים ואי-אמון. ממעמקיהם היא צומחת.

המאמר משרטט את "עלילת-העל" של חמשת המגילות – שיר השירים, מגילת רות, ספר איכה, קהלת ומגילת אסתר – כפרקים של סיפור זוגיות. המאמר מדגיש את הקולות הנשיים העולים מתוך המגילות, ואת כוחו של הצד הנשי לפעול על הא-ל המיוצג כגבר. הזוגיות העולה מתוך קריאה זו של המגילות היא כזאת המבקשת להשאיר מקום לאחר מבלי למחוק את עברו או את אחרותו ואחרותה.

מגילת אסתר מגוללת בפני הקוראים פנים שונות של מערכות היחסים הזוגיים. בפתיחת המגילה יחסו של אחשוורוש לושתי חושף את שנאת הנשים, הנובעת מתוך פחד מהאחרות הנשית. כמעט באותה לשון ובמונחים דומים מוצג במגילה הפחד מפני היהודי והאחרות היהודית, הבונים מעין "זוגיות שנאה" בין המן ומרדכי. שניהם מכוננים את זהותם באמצעות שלילת האחר. מנגד במערכת הזוגיות המיוחדת שבין אסתר ומרדכי יודע מרדכי מתי אוזל כוחו לפעול, והוא מכיר בכוחה של אסתר לפעול ומעורר אותה מחביונה. מרגע זה אסתר פועלת מתוך חיבור לעמה ולרוחניותה, והופכת את יופייה החיצוני להתגלות פנימית של השכינה. בהיכרותה את אחשורוש היא מיטיבה להפעיל את מנגנוני הקנאה שלו כנגד המן על מנת להושיע את עמה. אולם, הגאולה אינה שלמה – השנאה והפחד מפני האחרות ממשיכים לקונן בהיסטוריה. לרגע, בפורים אנו מקבלים טעימה מן ה"עתיד לבוא" בו האחרות לא תיתפס כמאיימת. בינתיים, מוצע לנו פורים האנרכי, המצחיק ושובר המסגרות.

למאמר המלא

שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה מתוך חיפוש קיומי, ראייתה את ההלכה כקורפוס יחידאי ומפורט של תובנות על הקיום האנושי, והצורך לחדש מתוך המסורת.

למאמר המלא

דורות
המאמר מבקש לחשוב על הקברים כמטאפורה לקיום היהודי, בעקבות מבט על צילומים של מצבות והאפיטפים הכתובים עליהם מבית הקברות בברודי. השארת קברי האבות מאחור, ההימנעות מן העלייה לקבר, כמו גם פקידת הקברים מהווים צורה של דיאלוג עם הסיפורים הקבורים, המושתקים, שעומדים בבסיס ההוויה שלנו – בין אם אלו קברי אבותינו, או קבריהם של מי שהיו כאן בטרם הגענו אנו. המאמר פותח פתח למחשבה על התמסרות לשכבות הזיכרון של האדמה ולנתינת מקום לכל מה שהיה "שם" גם בתוך ההווה שלנו "כאן ועכשיו".

במאמר המבט הוא על תצלום משנת 1929 של דורות בני-המשפחה, אחרי הגעתם מאוקראינה לירושלים. לכאורה בולטים בצילום הניגודים בין אורחות החיים של המצולמים והמצולמות הבולטים בהבדלי הלבוש והמראה שלהם. אך במבט נוסף חושף הצילום למעשה את החיבור העמוק שבין המצולמים, אשר עבר גם אל הדורות הבאים, המוצאים את המשותף והמאחד מעבר להבדלים, במפגש שהתגלגל ונמשך מבעד לאירועים ולשנים.

למאמר המלא

במאמר זה מיכל גוברין מבקשת לפתוח את יחסה אל הוריה ואל המסורות שהם הביאו אתם כאשר באו ארצה, בעיקר דרך הציר המוזיקלי, זה של מסורת הניגון של שניהם. הניגונים הדהדו בבית המשפחה, הגם שביקש להיות בית ציוני ואף חילוני, הם היוו קו מקשר בין העולם של אתמול, ה"שם", והחיים פה בארץ. קשר זה אל המסורת המשיך להדהד בחייה של גוברין בדרכים שונות: באופן בו היא בחרה לשלב מוזיקה ממסורות יהודיות שונות בהצגותיה, בניסיון לקשר את חלקי המשפחה – אפילו הרחוקים ביותר, ובפואטיקה שלה שמבקשת לינוק ממעמקי היצירה היהודית לדורותיה.
המסע לירושלים
מלחמה הסיפור עומדת באושיות המאבק על הארץ הקדושה בין שלוש הדתות האברהמיות. כל אחת מהן מנסחת בדרכה מרכיבים של סיפור משותף. חשיפת השורשים המיתיים של מלחמת הסיפור המשולשת הכרחית, על פי המאמר, כדי להחלץ ממעגל הטרגי של הקונפליקט. באינתיפאדה השנייה, בראשית שנות ה-2000, נחשפה מלחמת הסיפור המשולשת בעוצמה רבה. תפיסת המוות והקורבן הנוצרית מצד אחד, והאסלאמית-שיעית מצד שני, תפסו בה מקום נרחב, והופעלו על פי קהלי היעד השונים. המאמר מבקש להעמיד כנגד המיתוס הקורבני אלטרנטיבה אנטי-קורבנית, המתיקה מושגים אלו תוך שמירה על עקרונות של צדק וחסד אך מתוך הימנעות מממדי ההרג וההרס. המחברת קוראת למחשבה הישרדותית – בדומה לתגובתם של היהודים לשואה, שלא היה בה קידוש של הסבל והרצח אלא מאבק בלתי נדלה ורב פנים לחיים. בהווה מובילה תפיסה זו, כנגד התקשחות זהות הקורבן, להכרה בפגיעה בפליטים מצד ישראל, לעזרה בשיקומם מצד העולם הנוצרי, ולהכרה בסבל היהודי ולשאיפת החיים מצד הפלסטינים. כך תיווצר מסגרת סיפורית המכילה את המודעת להיסטוריה רווית הסבל וההרס, אך בו-בעת חותרת אל תיקונם, ואל חיוב החיים.

למאמר המלא

מאמר זה הוא מסע שירי, רוחני, פיזי ואקטואלי בירושלים בעקבות שירתו של פאול צלאן. שירי צלאן מובילים אל לב ירושלים בניסיון למצוא את הקול הנשי המודחק והמושתק שלה, של עיר שמהווה מושא לתשוקה הגברית של שלוש הדתות המונותאיסטיות. האינתיפאדה הייתה רגע שבו העוצמה המיתית של ירושלים התפרצה אל לב היומיום כמושא הקנאה הגברית. המאמר מבקש להעמיק חקור במיתוס של ירושלים על מנת לחלץ ממנו קול אחר, קול בו העיר איננה רק מאהבת אלא גם אֵם – עיר ואם – המאפשרת לכל בניה ולקולותיהם השונים לשכון בה יחד.
מפסגת "הר העצה הרעה" מבצעת מיכל גוברין מעין התבוננות טופוגרפית-תיאולוגית, העוקבת כיצד מכתיב מראה המקום את המיתוס הנובע ממנו. מראש הפסגה נפרשת מול המבט ירושלים בכל מלוא מורכבותה – על שלוש הדתות שבה, על ההיסטוריה המרובדת שבה, ועל הפערים שבין החלום לבין המציאות שהיא מכילה.
עקבות השואה

המסה מתארת את מסעה של מיכל גוברין לפולין ב-1975, כאשר מסעות אלו עוד לא היו נטועים עמוק במיינסטרים הישראלי. המסה, שמאז פרסומה הראשון הודפסה באנתולוגיות רבות בעברית ובתרגום, נכתבה בשני חלקים, שנכתבו בהפרש של עשרים שנה זה מזה. בגרעינה מכתב ששלחה מיכל להוריה בשובה מהמסע בשנות השבעים, ואליה נלווה מבט ממרחק זמן, המתבונן על ההליכה ל"שָם", אל המקום בו הייתה אמהּ של מיכל, שמעולם לא דברה אתה על כך. הנסיעה מעוררת לאורך השנים שאלות על מקור הרע, על היכולת להבחין בין "טובים" ו"רעים", ואת השאלה לגבי השלכות השואה והתרבות שבחיקה נוצרה על ההווה. מסה מפורסמת זו הובילה עשרים שנה אחר כך לכתיבת הרומן "השתיקה של אמא".

למאמר המלא

המאמר חושף את השאלה הבוערת: מהי ליבת זיכרון השואה, גאונות הרוע וההשמדה, או מנגד, מופת רוח האדם הנאבק ברוע? הביקור ב"מוזיאון אושוויץ" מעורר התקוממות עזה. שכן, ההצגה המפורטת של מנגנון ההשמדה הנאצי משכפלת אותו, ושבה ומוחקת את פני האדם. הצגתם של הנרצחים כמרטירים מנסחת תפיסה קורבנית (הולו-קוסט) ונוצרית של השואה, תוך סילוף מוחלט של תפיסתם העצמית. המאמר קורא להעמיד במרכז הזיכרון את הממד האנושי של הכלואים במחנה, ואת רגעי הגדלות, הייאוש והמאבק שלהם. ובכך להפוך את אושוויץ מחזיון מצמית לשאלה פתוחה של האדם עם עצמו, מקום המכין את האדם לזמנים בהם הוא יהיה החזק או הקורבן.

למאמר המלא

המאמר מבקש לשרטט את דמותו של אחיה של מיכל, אח שהיא לא הכירה. המחברת מבקשת לשוב ולהיזכר במי שהיה בנה של אמהּ ובסיפור שלהם בשואה, תוך ניסיון להשיב מעט מן הזיכרון הזה אל רוח-הרפאים של מי שהיה אח למחצה.

למאמר המלא

טרוולוג
טקסט זה הוא מעין "טרוולוג במיזוג אופקים". טרוולוג – המילים אודות המסע; במיזוג אופקים – שכן זהו מסע של מיכל גוברין, בעקבות צילומי פרדריק ברנר, צילומים שבעצמם הם צילומי מסעות. זהו מסע ספרותי אמנותי של חולמים בעקבות חולמים, של נדודים בעקבות נדודים. בנדודיה לקחה איתה גוברין את ספרו של ברנר אשר נדד לתעד את נדודי היהודים, הללו הולידו את הטקסט הזה שהוא מיזוג האופקים בין נדודים של שניים אשר נפגשים בלב הקיום היהודי.

מאמר זה עוסק במסע של מיכל גוברין לסנגל, מסע שהתחיל מתוך הזמנה לכנס ספרותי. אולם, מהר התברר למיכל שהיא לא נוסעת רק כסופרת ובמאית, אלא גם שהיא נוסעת לראשונה לחייה לאפריקה גם כאישה, כאם. המסע הוביל מפגשים מלאי חיות וחום בין התרבות המקומית לבין המטענים שמיכל הביאה אתה.

למאמר המלא

פואטיקה של יצירה

זוהי רפלקסיה עצמית של מהלך היצירה של מיכל גוברין, החותר לעיצוב אוונגרד יהודי בז'אנרים השונים. הוא עוקב אחרי השפעת תקופת לימודיה של גוברין בפריז בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, שיצרה את תחושת הזרות והריחוק, ובהשפעת "אסכולת פריז היהודית" אפשרה גילוי ושיחה עם הטקסטים היהודיים, אשר באותה תקופה הודרו מהתרבות הישראלית. העיון של גוברין בטקסטים אלו הוביל אותה לגלות את הקול הנשי החבוי בהם – קול טבוע בזמן, גמיש, ולוקח על עצמו את ההתרסה כלפי מעלה, עד כדי גאולת האל עצמו. זהו קול רווי בתשוקה, החושפת את גם את התשוקה האלוהית, שמתגלה לפעמים כקטלנית וכמובילה לקנאה בוערת. גילוי הטקסטים היהודיים הללו על רקע תיאטרון האוונגרד באותה תקופה בפריז הובילו לעיון אחר בהלכה – מערכת הפרקטיקות היהודיות – כבסיס לסוג ייחודי של תיאטרון ושל עבודת השחקן. השילוב של הקול היהודי עם זה הנשי, הביאו לעיצוב של ביטוי מיוחד ביצירה האמנותית, התיאטרלית והספרותית, הן הצורנית והן התמטית. אחת מהשלכותיו הינה העמדה האנושית והיהודית כלקיחת אחריות על האחרות.

סיפור-עם מעצב טיבו ומהותו איננו טקסט כתוב בלבד. הסיפור הכתוב הינו תמיד תוצאה משוכתבת בדיעבד (ולעיתים קרובות מעובדת) של טקסט שנאמר בעל-פה על ידי המסַפּר העממי בזמן וחלל מסויימים מול קהל מסויים. יחסי הגומלין בין כל המרכיבים הללו יוצרים סוג של הצגת-יחיד המכונה על ידי חוקרי הפולקלור: "אירוע היגודי". הטקסט נוצר בכל פעם מחדש כתוצאה מאולתרת חד פעמית של אותה מערכת יחסים. יחד עם זאת נתון האירוע ההיגודי היחידאי בתוך מסגרות קבועות של מסורת העוברת בעל-פה מדור לדור והמעמידה שפה בסיסית של תימות, מוטיבית, תבניות, ז'אנרים וסגנון בצוע.

למאמר המלא

בטקסט זה מתארת מיכל את תהליך העבודה על ההצגה "גוג ומגוג – עבודת מעבדה". מהקריאה בספרו של בובר "גוג ומגוג", דרך מלחמות העולם שבצילן נכתב הרומן, ועד לאירועי השעה בישראל של התקופה – הסכמי אוסלו, רצח רבין, והטבח בחברון של גולדשטיין. הפקת ההצגה הייתה עבודה קבוצתית שביקשה לשוב אל המקורות היהודיים על מנת לתת תשובה למאורעות השעה.

למאמר המלא

במאמר זה מתארת מיכל את האופן בו נכתב הספר "מעשה הים, כרוניקת פירוש". החל מהמקרים, שהתבררו ככמעט מכוונים שהביאו לרעיון הכתיבה שלו, ועד לעבודה הגרפית הנקודתית על האופן בו הספר ייראה. ספר זה הוא מעין "מחווה לספר העברי" על תנועתו מן המרכז לשוליים ועל המבנה שלו המזכיר דף גמרא או דף של מקראות גדולות.
המסע הוא לב החיים, הוא התנועה ממקום למקום, הוא התשוקה והרצון, הוא גם החזרה אל הבית. זה מה שמרכיב את המיתוסים ואת הסיפורים הגדולים. כזה הוא גם המסע היהודי – המהלך המקראי ולוח השנה מספרים לנו את עלילות אברהם, את יציאת מצרים וספירת העומר ועד לחורבן ומשם בחזרה אל תחילת השנה החדשה. ההצגה "מסע השנה" ביקשה לשוב על מעגל השנה הזה ולבחון אותו מנקודת מבט תיאטרלית.