חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
ביקורות ומאמרים

בקט בעיבוד ישראלי – בעז עברון

בקט מומחז בחאן הירושלמי – יוסף פריאל

המסע הגדול של מרסיה וקאמייה – נגה כהן

מארסייה וקאמייה כבר חיכו לגודו – חוה נובק

מחזה מקורי אחד על כל 100 אלף צופים – יהודית אוריין

מסביב לבריחה העצמית – ירון ברק

מסע לשום מקום – ניצה אורן

מרסיה וקאמיה בחאן הירושלמי – דב בר-ניר

עיתון דבר – רומן של בקט על בימת החאן

על המשמר – בחאן מחכים לבקט

על המשמר – סמואל בקט בחאן

רסיסי מסה על מרסייה וקאמייה – משה רון

A novel play – Mendel Kohansky

אדם לחפציו נולד – שרית פוקס

תגיות
Print Friendly, PDF & Email
באותו עניין

מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה

מאת סמואל בקט | תיאטרון החאן, תשל"ט, 1979 | בכורה עולמית

תרגום מצרפתית – מולי מלצר
בימוי – מיכל גוברין
תפאורה ואביזרים – דורון ליבנה
תלבושות ואביזרים – ענת פלנקר
עיצוב תאורה – בן-ציון מוניץ
הדרכת תנועה – רפי גולדווסר
עיצוב תוכנייה וכרזה – רפי אתגר


משתתפים:
המספר; ואט – אהרון אלמוג
מרסיה – ששון גבאי
קאמיה – אבינועם מור-חיים
השומר – שלום קינן
האדון בפארק – דני מוג'ה
הלן – נטע פלוצקי
מאדן – אורי אברהמי
מנהל האכסניה גאסט – שלום קינן
ז'ורז' הבארמן – אורי אברהמי
תרז – נטע פלוצקי
קונר – דני מוג'ה
השוטר – דני מוג'ה


הצגת הרומאן על בימת "החאן" מנסה להדגיש את המתח בין שני סגנונות הכתיבה של סמואל בקט – הפרוזה והדראמה. על הבמה מתרחשות בעת ובעונה אחת שתי הצגות, זו בצד זו, זו תלויה בזו: מסעם רב התלאות של מרסיה וקאמיה, ובצידו מעין מונודראמה של אותו "שלישי" "שהיה איתם כל הזמן", אשר נמצא איתם על הבמה במשך כל זמן ההצגה ועורך מסע רב-תלאות במרתפי זכרונותיו. הגשמתו על הבמה של מתח זה מדגישה עד כמה שונה דמות המספר הבקטי מזו של המספר המסורתי. הוא אינו מפעיל את הדמויות וגם אינו "כל יודע"; מרסיה וקאמיה משליכים את יהבם על חפציהם, ההולכים ופוחתים, בעוד שהוא נאחז במילים, אשר תלכנה ותתפוררנה בפיהם של המספרים ברומאנים הבאים של בקט.

סיפורו של המסע, ההולך ודועך, מתהדהד הלוך ושוב בין המספר והדמויות, כתנועת מטוטלת אשר הולכת ומתקצרת עד אין-סוף – התנועה המהותית לעולמו של בקט.
יותר מכל אמצעי בימתי אחר הודגשה בהצגה זו התנועה. המילים משמשות לפרקים רק ליווי חיצוני לתנועות, ההופכות לתרשים הממחיש את תנודות התודעה. מול ריקנות הבמה ותמצית התנועה מהווים החפצים והתלבושות הישנות פיסות של חיים גולמיים. הליווי המוסיקלי היחיד בהצגה הם הרעשים הבוקעים מצעדיהן של הדמויות, מקולותיהן, מרגעי השקט, וממקצב התנועה, ואילו התאורה הפותחת וסוגרת חליפין את האופק מעל למסלול התנועה, משקפת את התנודות הלא פחות קפריזיות של הנוף, של העולם הפיזי, שממנו מרסיה וקאמיה אינם מצליחים להיחלץ, כדי לצאת סוף סוף למסעם.

(קטע ערוך מתוך התוכנייה המקורית של ההצגה)


מתוך עיתון "הארץ", אפריל 1979

המספר, מרסיה וקאמיה עוברים תהליך מקביל של שקיעה, עד לעצירת התנועה הנרמזת בסוף ההצגה:
"זה כל היום כך, מן הטיק הראשון עד הטאק האחרון, או נניח מן השלישי עד השני-לפני-האחרון, כי בכל זאת לוקח לו זמן, לטאם-טאם הזה בחזה, לקרוא לנו אל החלום, ולוקח לו גם זמן לשלח אותנו משם. ובינתיים השאר יישמע, גרגר דוחן נופל יישמע, אתה רק פונה לאחור והנה אתה שם, כל פעם יותר ויותר קרוב, כל החיים יותר ויותר קרוב. שמחה בכפיות של מלח, כמו מים להולכים למות מצמא, וגסיסה קטנה ונעימה במנות של בית-מרקחת…"

מתוך אתר ארכיון החאן