מעשה האותיות ו"מעשה הים"

"מעשה הים, כרוניקת פירוש"¹ הוא ספר מחווה לספר העברי, לשפה העברית ולאות העברית, או "מניפסט עברי, בצורה ובתוכן". בדש העטיפה שלו מתואר הספר:

"מעשה הים" הוא יומן מסע – כרוניקה – המתחיל על חוף הים בריו-דה-ז'נרו, ומגיע לירושלים. במהלך המסע נפגש המבט עם נופי הדרך ועם נופי הנפש, ובהם זכרונות, מחשבות וחוויות של מוות והתהאהבות.

ה"יומן" כתוב בעמודה המרכזית שבדף, ומסביב לו, כבעימוד של דף תלמוד, "פירושים" לאירועי הטור המרכזי. הפירושים כתובים בסוגות שונות, החל מקטעי שירה או הגות, וכלה בציטוטים ממילונים או ממקורים יהודיים ואירופיים. לאורך המסע ופירושיו הופכת השפה עצמה, על נופיה המיוחדים והמתח הארוטי שבה, ליעד שאליו הובילה הדרך.

מבנה הדף של "מעשה הים, כרוניקת פירוש" משחזר את תנועת המחשבה מן המרכז לשוליים, ואת תהליך הקריאה שבו נעה השפה מצליל לדימוי ומנופים שבעולם אל נופים פנים-לשוניים. "מעשה הים" משוחח עם הדף הרב-קולי של הגמרא או של מקראות גדולות (שהועמדו בדפוס לראשונה בוונציה של הרנסנס), ועם מסורות אמנותיות של המאה העשרים (סוריאליזם, קונסטיקורטיביזם או דקונסטרוקציה), וגלגולן העכשווי בקריאה שבין "חלונות" אסוציאטיביים על צג המחשב.

הספר נכתב בשנים 1986-1987.

זהו ספר על "מהו הספר?" – הספר הליניארי, המתפתח, "המערבי", מול התפרשות, התפרצות התודעה שבדף "היהודי".
ספר על היחס בין שפה ובין עולם – על נוף העין מול נוף השפה, ועל השפה העברית ומראות "התל הארכיאולוגי" המיוחד לה.
ספר על כוחו הבורא של הדיבור – הדיבור המתאר את הנוף, האומר אותו, וכך בורא אותו, באמירה. הדיבור השירי, המאגי. אמירת הברכה.
ספר על ארוס שבשורש השפה – התשוקה ההדדית לפנות, להגיע, לחדור, לקבל. ובהיפוך מתמיד של מינים.
זהו ספר על הקריאה שהיא תמיד צירוף חד-פעמי, אישי ויוצר. מעשה בריאה המזמין את הקורא לקחת בו חלק.

אוסיף כאן פרטים על תהליך הכתיבה של "מעשה הים, כרוניקת פירוש", שהחלה בפרץ של השראה רחוק מאוד מהבית, בחוף קופקבאנה שבריו-דה-ז'נרו. הגעתי לשם לתקופה קצרה עם חיים ברזיס, אישי, ועת בתנו הבכורה, בת השנתיים. יצאתי לדרך עמוסה בספרים, כדי לבתוש שם את הרצאתי בכנס על "איון ושתיקה" שנערך בשבועות ספורים לפני כן, באוניברסיטה העברית. פתחה את הכנס הרצאתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה, "איך לא לדבר", הנחשבת לאחד הנדבכים החשובים של שיטת הדקונסטרוקציה, והרצאתי "מעשים של איון" חתמה אותו. בהרצאתי דנתי בדרכי האיון במחזותיו של בקט (שכמה מהם ביימתי באותה תקופה בתיטארות הגדולים בארץ), ואת עיקר דבריי הקדשתי לפרשת "כי תשא". טענתי שמיקומם של חוקי השבת בלב חוקי בניית המשכן היא דרך יהודית לאיון, ליצירת חלל של שביתה בלב מעשה היצירה.²

מבנה הדף של "מעשה הים, כרוניקת פירוש" משחזר את תנועת המחשבה מן המרכז לשוליים, ואת תהליך הקריאה שבו נעה השפה מצליל לדימוי ומנופים שבעולם אל נופים פנים-לשוניים. "מעשה הים" משוחח עם הדף הרב-קולי של הגמרא או של מקראות גדולות (שהועמדו בדפוס לראשונה בוונציה של הרנסנס), ועם מסורות אמנותיות של המאה העשרים (סוריאליזם, קונסטיקורטיביזם או דקונסטרוקציה), וגלגולן העכשווי בקריאה שבין "חלונות אסוציאטיביים על צג המחשב.

אולם בחיפזון האריזה – מקראות גדולות, גמרא ברכות, סמואל בקט, ארנסט קאסירר, פרנסיס פונז'… – החלפתי את כרך מקראות גדולות של ספר "שמות" בזה של ספר "בראשית". ומכיוון שנאלצתי לוותר על כתיבת ההרצאה, יכולתי לשקוע במבט על חופיה של ריו-דה-ז'נרו. וכך, בין בתי הקפה שמול הים, מבעד לתיאורי היונים הטופפות מתחת לשולחן, המוני הרוחצים ההולכים אל הים וגלי האוקינוס בחוף המרהיב, מצאתי את עצמי טועמת – וברעננות חדשה – את גמישותה של השפה העברית, את עושרה. ואז פתחתי את הספרים שהבאתי בתרמילי, ובין הים שמולי לבין הים שנגלה מתוך ספר בראשית פרק א' או בפרק ט' של גמרא ברכות, פנה מבטי מנוף העולם אל נוף השפה, אל אותו מראה מסחרר החבוי בין שורשי המילים העבריות, בין הדי הפסוקים. וכך מה שהתחיל כמעשה של תיאור המשיך לגילוי של נוף השפה ולחשיפת השתתפותה של האמירה, של הברכה, במעשה הבריאה המתחדש של העולם.

מכאן לא רחוקה הייתה הדרך לפרוש את הכתיבה אל השוליים, אל מעשה של פירוש – לשוני, מילולי, הסוציאטיבי – מתוך שיחה עם עימוד הדף המפורש. בשלב זה פיתחתי שיטת עבודה: את דפי כתב היד הצפופים (בגודל A4), שנכתבו כרצף של יומן, הדבקתי על ספים גדולים יותר (בגודל A3). בחרתי מן הרצף מילה או צירוף, וסביבת התחלתי בעבודה מילונית. את רשימת הנטיות של אותו שורש, על שדה משמעויותיו, שזרתי ברצפי שירה-בפרוזה, שהפכו את הרשימות המילוניות המקריות לכאורה, לרצפים משמעותיים. צירופים אחרים הובילו למדרש אישי, ואחרים – לציטוט פרשני. אחרי השלמת כתיבתם גזרתי את קטעי "הפירוש" והדבקתי אותם על שולי הדפים הגדולים, מתוך "בימוי" של הקומפוזיציה הרב-קולית של הדף. עם תום הטוטה הראשונה הדפסתי את החומרים במכונת הכתיבה (באותה שנה בה עבדתי על הספר המחשב האישי עדיין לא היה כלי כתיבה שגור, וגם חלונות האינטרנט, הדומים לתפיסת הספר היהודי המפורש, כמעט לא היו עדיין בשימוש). הוספתי גם כמה רישומי קו, חלקם ברוח המילון או בהשראת הרישומים המופיעים בגמרא בפירוש רש"י. במסורת סופרי הסת"ם הכנתי רישום מקרוגרפיה של נוף החוף מפסוקי ספר הראשית ובהשראת רישומי-הכתב הקבליים – קליגרפיות של המילה "מים", כואריאציות של נוף ים.

בניגוד לתפיסת השפה של דה-סוסור, שבה מוגדר היחס שבין המסמן למסומן כשרירותי,³ ליוותה אותי תחושת מקריות-שאיננה-מקרית בעבודתי עם השפה העברית. החלטתי לפרש את המילה "מקרה", ואז גיליתי לתדהמתי שבמקרא מופיעה המלה בארבעה הקשרים בלבד: מקרה הנבואה, מקרה המוות, מקרה האהבה או מקרה השנאה, ובכולם חושף המקרה שבמציאות כח מכוון המתערב במציאות ומחולל את ה"מקרה".⁴

ואז קרה לי אחד המקרים המסתוריים ביותר בתולדות כתיבתי. ההתרגשות הרבה כל אותו קיץ שהביאה גם להתפרצות הכתיבה, נבעה מדאגתי לאמי החולה. חרדתי להשאירה לבד חודשים ספורים בלבד אחרי מות אבי, חזרתי לביקורים תכופים, ולקראת סוף הקיץ הגיעה היא אליי. אך הייתה זו נסיעתה האחרונה. ממנה החזרתי אותה ישירות לבית החולים הדסה בעין כרם, ימים ספורים לפני מותה.

בניגוד לתפיסת השפה של דה-סוסור, שבה מוגדר היחס שבין המסמן למסומן כשרירותי, ליוותה אותי תחושת מקריות-שאיננה-מקרית בעבודתי עם השפה העברית. החלטתי לפרש את המילה "מקרה", ואז גיליתי לתדהמתי שבמקרא מופיעה המלה בארבעה הקשרים בלבד: מקרה הנבואה, מקרה המוות, מקרה האהבה או מקרה השנאה, ובכולם חושף המקרה שבמציאות כח מכוון המתערב במציאות ומחולל את ה"מקרה".

ערב בואה עוד הכנתי, כדרכי, כמה עמודי "פירוש" שהדפסתי. ולקחתי אותם אל חנות צילומי המסמכים שבבולבר הסמוך. התכוונתי לגזור אחר כך את העותק המצולם ולהדביקו בדף ה-A3 המתאים. ובשובי הביתה גיליתי לחרדי שאחד הדפים – מקור וצילום כאחד – אבד לי תוך כדי צילום. במאמץ רב שחזרתי חלקים ממנו מתוך הזיכרון. מיד אחר כך הגיעה אמי, ולא הייתה בידי שהות להמשיך ולטפל בדף האבוד. שבתי לפריס אחרי השבעה, חודש לאחר מכן. תהום האובדן בלעה את כאב אבידת הכתיבה.

במאמץ רב שבתי לכתיבה, מנסה לאחות את רצף הפירושים שנפסק. אחרי זמן-מה שבתי אל אותה חנות צילום שבבולבר, ובידי כמה דפים. נעמדתי לצלם, ובעוד אני עסוקה בפינתי עלה קול שאון מצדה השני של החנות. אישה צעירה, אסייתית, צילמה שם דפי תווים, וקבלה על כך שהמכונה נתקעה. בעל המקום סידר משהו, אבל היא שבה והתלוננה, והפעם הרימה את קולה, עד שבעל החנות פתח את קרבי המכונה ופשפש בתוכם. "תקוע כאן משהו", אמר ושלף מבטן המכונה דף מקומט מעט שהתחבא שם. דף מוזר, סקרו אותו השנַים, בשפה לא מוכרת. ממקומי בפינה הרמתי את עיניי, וקפאתי. הדף שנשלף היה הדף האבוד שלי. הוא חיכה שם למעלה מחודש, עד שבכח המקרה, מקרה הנבואה, השנאה, האהבה או המוות, שב ונקרה בדרכי, שב וקרא.

למעלה מעשה שנים נדרשו כדי להביא את "מעשה הים, כרוניקת פירוש" לדפוס. הצעה של "מניפסט ספרותי יהודי" לקורפוס של הספרות העברית החדשה נתקלה בסירובם של המו"לים להביא את הספר לדפוס, ומכתביהם מאותן שנים מהווים מסמך סוציולוגי-תרבותי מרתק. "גמרא זו לא ספרות עברית, אלא ספרות יהודית, אמר האחד, ואחר ניסח דיון פואטי מפורט בחריגתה של ספרות המעומדת כדף גמרא מהקורפוס של ספרות עברית מודרנית. רק המפגש עם האוצר יונה פישר הוביל את הספר לדפוס. יונה פישר, המעורה כל כולו בתרבות אירופה על מסורת הדפוס שלה, העמיד את הספר בהקשרו ההולם. בזמנו גם אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכה המוקדש לבית הדפוס המפורסם של פלנטינוס הבלגי, אשר היה מראשוני מעצבי האות העברית לשם הדפסת ספר התנ"ך לבית המלוכה. יונה פישר חשף אותי לאומנות עיצוב האות, והוא זה שיצר את הקשר ביני ובין סדנת ההדפס של יעקב הראל. ליליאן קלאפיש, שהכירה מקרוב את עבודתי, הצטרפה למלאכת הספר בתחריטיה המקוריים. מאוחר יותר חלק איתי מעט מן הידע שלו מלאכי בית אריה, חוקי כתבי היד ומנהל מחלקת כתבי היד בבית הספרים הלאומי, ופתח בפניי את אוצרות הגנזך.

העמדת הספר, ועכשיו כבר בתוכנת מחשב, ארכה שמונה חודשים. שעות רבות ישבתי סמוך לגרפיקאיות, כבמאי תיאטרון העובד עם מעצב במה, או כבמאי קולנוע העובד עם עורך הסרט. ראשית עוצב בסיס עימוד בן שלוש עמודות, ונבחרו הגופנים וגדליהם (אותיות שוקן, קורן קל, קורן כבד, גלבוע, רמת גן, אמת אביב, ונרקיס תם קל). תוךכ די עבודה הייתי מביאה כרכים עבריים עתיקים בני כמה מאות שנים, שנדפסו באמסטרדם או בפראג, וכמה פרטים אימצני מיפי עימודם (למשל שורה רצה בראש הדף, סיומות במשולש קטן של עמודות, בניית רווחי הלבן המקיפים את המילה הפותחת, או הקפדה על עמודות הרווחים הלבנים המחלקים את הדף לקומפוזיציה "קיביסטית" או "בנוסח מונדריאן"). הדפסת התחריטים תפירתו הידנית של הספר ובניית הקופסה עם תחריט מקורי עליה נעשו בסדנת הראל.

עם יציאתו הוצג "מעשה הים, כרוניקת פירוש" בשתי תערוכות, בסדנת הראל ביפו, וב"משרד בתל אביב" בניהולה של רחל סוקמן שליוותה את הוצאתו. באחרון הוצגו, במחווה לספר, עבודות של דורון ליבנה ואורנה מילוא. עם תלמידיי מבית הספר לתיאטרון חזותי, בני איסתרליס ועידו דרור, העליתי בתערוכה "מיצג קול", שבו קיומן החומרי של המילים הנהגות הודגש באמצעות קריאה, מערכת קול ומוסיקה והקרנות על קירות ועל תקרת חלל הגלריה. שנתיים אחר כך יצאה לאור מהדורת האופסט בהוצאת כרמל, ירושלים, וב-2002 הוקדשה תערוכה לספר ולתהליכי יצירתו בגלריה של משכנות שאננים. הוצג בה ספר האמן הפרוש לכל אורכו, ובויטרינות מתחתיו הוצגו רישומי ההכנה של ליליאן קלאפיש ותחריטים שלא נכנסו לספר, ולידם דפי הטיוטות של הכתיבה, החל מאותן הדבקות של כתב יד מרכזי ופירושים על דפי ה-A3, דרך הדפים הראשונים המודפסים במכונת הכתיבה, ועד התרגום הגרפי בעיצוב הממוחשב.⁵

לכנס שהוקדש לאות העברית במכללת אמונה הבאתי את "מיצג הקול" כדוגמה עכשווית להשראתם שהאמנותית של האות והספר העבריים.

הערות:

1. מיכל גוברין, "מעשה הים, כרוניקת פירוש", עם תחריטים מקוריים מאת ליליאן קלאפיש. ספר אומן ב-72 עותקים, הוצאת הראל, יפו, 1998. הדפסת אופסט, הוצאת כרמל, ירושלים, 2000.
2. חלל מקביל מהדהד בסופה של הפרשה, במעמד התגלותו של הקב"ה למשה בנקבת הצור. עוד על ההתגלות במראה "אחורי" ועל החלפת המראה הישיר והייצוג המימטי בסימול הלשוני ("קשר של תפילין", על פי גמרא ברכות ז' ע"א). ראה ב: מ' גוברין הפולחן היהודי כז'אנר של "תיאטרון קודש", אמנות ויהדות, בעריכת דוד קאסוטו, בר אילן, תשמ"ט.
3. F. de Saussure: Cours de linguistique general, Payot, Paris 1975.

4. "מעשה הים, כרוניקת פירוש", עמ' 32-34.
5. בערב דיון שהוקדש לספר במכון ואן ליר בירושלים נשאו דברים הסופר אהרון אפלפלד, המשוררת וחוקרת הקבלה פרופ' חביבה פדיה, המשוררת גלי-דנה זינגר, חוקר היהדות פרופ' אברהם שפירא וההיסטוריון פרופ' דוד אוחנה. ראה בדפוס: אברהם שפירא, לשרות עם "אותיות העולם", בשולי מדרש מעשה הים למיכל גוברין, עתון 77, יולי 2002, עמ' 27-29.