המסע שבספר תר אחר הסמוי מן העין בירושלים וברבדים נשכחים של המיתוס על אודות העיר כאישה אהובה, בוגדת, נבגדת ותמיד נחשקת.
התשוקה לירושלים של מאמיני שלוש דתות האל-האחד ליבתה לאורך כל שנותיה יריבוּת, קנאה ומלחמות על בעלותה. ממציאוּת מורכבת זו, מצביעה מיכל גוֹברין על הצורך להכיר בשורשים הארוטיים של המאבק על ירושלים כגורם מהותי בכל פתרון עתידי. היא מַפְנה את האחריות על דמותה של ירושלים – במציאות ובמיתוס – אל היהדות, שהעניקה לה את מסד קדושתה וששבה אליה כריבון.
מלב המיתוס היהודי מציעה גוברין דגם חלופי, מהפכני, למחשבה על עתיד העיר. לא עוד בעלוּת כזאת או אחרת, אלא דווקא שמיטה, במובנה הסמלי העמוק: הסרת גדרות ומחיצות והשתחררות מחרדות קיומיות כדרגה עליונה של קדוּשה ובעלוּת. מידת השמיטה נובעת מירושלים עצמה, כפי שעולה מעיוניה מאירי העיניים של גוברין במקורות, החל במקרא, במדרש ובקבלה, ועד להדהודיהם העכשוויים באמנות הישראלית או בשיח הפוליטי; וכן מקריאתה הקשובה בשירתו של פאול צלאן ובהגותו של ז'אק דרידה – בן-שיח קרוב של גוברין, שהיה שותפהּ לחיבור ספר העיון גוף תפילה.
לתוכן העניינים והחלק הראשון של הספר
