"שירתה של מיכל גוברין עגונה במסורות של שירה עברית ואירופית. חידושה הוא במסר שלה, ומפתיעה הצגתו המורכבת והבשלה (זהו ספר שיריה הראשון של המשוררת הצעירה, המוכרת יותר מעבודתה בתיאטרון). מיכל גוברין תוהה על שורשיה […]:
לאורך כל הדרך היא קיימת / אם כי לרגעים אויר הטחב / והקירות מצטמצמים ללא נשוא / על דרך הנסיגה שומרים כלבי הסף / בנביחה מתמדת של תקוות / לא שואלים יותר לרצונו / מתנהל רק חוסר היכולת / להתחרט בחזרה אל תוך הזרע / וההמשך לאיזהו סוף / בינתים מתמלאים עפר / ממפולות במעברים צרים / מכוננים את גוש האדמה / שיכסה את פי המחילה.
מימוש הניסיון לחזור אחורה מלווה אכזבות. ככל שאתה מנסה יותר, כך מתבררים המכשולים: אילו הם? לא מפורש, שמא של אכזבות, שמא של חוסר יכולת פענוח. ושמא אי-האפשרות לממש את התקוות. המסע שהתחיל בציפייה (שאחרת לא היה נערך) מסתיים בסגירת הדרך שהפכה למחילה, כשהנעימה (בכל שיר) נעימה של השלמה."
(מתוך: אלכס זהבי, "שני משוררים צעירים", ידיעות אחרונות, 23.4.1982)
* * *
"ספר שירי הביכורים של מיכל גוברין […] מבקש להיות מעין אוטוביוגרפיה פיוטית של המשוררת הצעירה. פותחים את האוטוביוגרפיה בזעיר-אנפין הזאת שירי "אבות", המתייחסים לזמן "עד שלא נוצרתי", כשם אחד השירים, והשיר הלפני-אחרון של הקובץ הצנום קרוי "הקיץ השלושים", כלומר: האוטוביוגרפיה מגיעה אל שנת השלושים של המשוררת. בין זה לבין זה הרבה רגעים יפים, בערי חוץ לארץ וצפת, ברחובות ועל חוף הים."
* * *
"זה ספר בוגר. […] יש [בו] התבוננויות חכמות, רגישות מאוד, ו"מיזאנסצינות" יפהפיות. מיזוג של נוף וזמן קולח."
(מתוך: —, "לאט בין גדות הרגע, — ספרים חדשים: עיון ראשון, 14.8.1981)