איתמר הנדלמן בן-כנען – גדול מהחיים

כבר לא רואים היום הרבה ספרים כמו "היינו כחולמים" של פנחס גוברין. במבט חטוף, נראה הספר כנטע זר על מדף הספרים המקומי: הוא חסר את כל אותם מרכיבים ההופכים ספר בימינו למוצר צריכה המוני (ופה, למעשה, טמון הקסם שלו); אין בו את האקזוטיקה השחוקה מבית היוצר האוריינטלי סטייל "מעופף ההרדופים", או איזו חוכמה מטאפיזית שנמכרת בשני גרוש נוסח "הנזיר שמכר את הגבינה של השכן שלו"; ולא ייאמן, מאחוריו עומד סופר גבר, רחמנא ליצלן. איפה נשמע כדבר הזה? מה קרה לצוריה הדיה וליעל שלו? אבל מה לעשות שיש עוד כמה אנשים הגונים בעולם, כמו עורכי כרמל שהוציאו לאור את כתב היד של פנחס גוברין (במקור, פיני גלובמן חיות, פעיל ציוני ומראשי המגזר הציבורי בראשית המדינה). זהו ספר זכרונות עב כרס, המגולל בעברית רהוטה שאינה שגורה בפי אדם וחצי כיום – שפה יפה כשם שהיא קשוחה, עשירה בציטוטים מהמקורות, בסלנג חלוצי וביידיש – את קורותיה של משפחה יהודית אחת, למן ימיה החסידיים שבפלך ווהלין (מכורתה של משפחתי) שבאוקראינה של תחילת המאה ועד לימי קום המדינה. "היינו כחולמים" הוא סאגה משפחתית רחבת יריעה, אך בעיקר יומן זכרונות של המספר עצמו. הסיפור מתחיל בימי נעוריו של פנחס-פיני בעיירות היהודיות שפיקוב וברצלב, עובר דרך תלאות מלחמת העולם הראשונה והסערה שנשבה באזורים אלו בימי המהפכה הרוסית, ומגיע עד ימי העלייה החלוצית לארץ ישראל. שפתו של גוברין אינפורמטיבית ורוויה בתיאורים פרטניים וריאליסטיים מאוד של כל המחוזות, המחזות והחזיונות שהיו נחלתו. הוא מפליא לתאר את נופי אוקראינה וישראל, כל אחת מהן יקרה לו על פי דרכה, ומחיה דמויות צבעוניות לנגד עיניו של הקורא. משפטים כמו "עיירתי עומדת על גבעה היורדת בשיפוע קל אל הנחל" ו"כביש רחב החוצה אותה והיא דרך המלך המגיעה מאי שם, מעולמות רחוקים אל עולמות נעלמים", שואבים את הקורא אל תוך עולמו הפיוטי של גוברין. זהו עולם אמיתי, היסטורי, מבוסס על עובדות, כשם שהוא אישי, תמים וילדותי משהו. סוג זה של ספרות – זכרונות מחיי השטעטל היהודי הזכור לטוב – היה נפוץ בתחילת המאה אצל כותבים יהודים (אם כי יותר אצל היידישיסטים ופחות אצל העבריים), והוא תמיד רצוף עובדות היסטוריות למכביר. אבל אצל גוברין הסיפור מתגלגל בהומור ובקלילות, גם כשהוא מתאר מאורעות קשים (ולא חסרים כאלו). אבל מה שמייחד באמת את ספרו של גוברין הוא העובדה שהוא נכתב בישראל של שנות השישים והשבעים, במרחק משמעותי מהעבר המזרח אירופי ובחיבור גדול (ולא פעם, בעיקר בהתייחסות המבזה לערבים, גדול מדי) עם הרעיון הציוני, הלכה ומעשה. ברם, על אף הרתיעה שמעורר עניין הציונות המעשית אצל קורא שמאלני שכמותי, הקריאה ב"היינו כחולמים" היא סוחפת, גרנדיוזית, מרתקת, גדולה מהחיים. על אף אורכו (והספר ארוך כמו ארבע גלויות), הוא נקרא כמו חלום, בנשימה אחת.