החלל סביבי הינו חלל עירי, ירושלים. מאז עליתי אליה לרגל מעיר הולדתי, תל אביב, עם שובי מלימודים בפריס, אני ממשיכה ונחשפת לחלל שלה. חלל עוצר נשימה ביופיו, מפתיע, בלתי ניתן להכלה, או לסיכום. אבל מעל לכל, חלל משתנה תמידית. בשינוי כיווני האויר, בשינוי זויות הראיה, בשינוי העונות, בשינוי השנים בין שנות ברכה ושנות בצורות, אך לא פחות בשינוי התרבות, ההיסטוריה והפוליטיקה.
בעשר השנים האחרונות הפך חללה של ירושלים לנושא מרכזי של כתיבתי, כשעבדתי על הרומן "הבזקים", שבמרכזו הגיבורה הארכיטקטית, אילנה צוריאל, המתכננת מונונמט, או בעצם "אנטי-מונמונט" לשלום בירושלים. תוך כדי עבודה על "הבזקים", ולא פחות מאז יצא הרומן לאור בעברית ב-2002 (נבחר לספר השנה ב-2003), השתנה החלל בירושלים, והוא הולך ומשתנה בימים אלו ממש.
המונומנט הפיקטיבי של אילנה צוריאל ממוקם במקום ממשי בירושלים: הפסגה הגבוהה בעיר. שבע דקות נהיגה מדירתי שבשכונת רחביה, מעל לשכונת תלפיות מזרח, אליה אני נוהגת את ביתי אל חברתה לכיתה. באמצע העיר, ועם זאת, נותרת הפסגה מובלעת מחוץ לזמן ולמקום. מכוסה סלעים, קוצים, עשבי בר, שברי זכוכית. מדי פעם חוצר אותה עדר כבשים עם רועה ערבי, ליד שרידי עמדת לגיון ירדני, בשוליה בניין המקווה של השכונה היהודית, ובראשה, האנטנה של מחנה האו"ם, הממוקם בצפונה בבנין ארמון הנציב, שריד מהמנדט הבריטי.
פיסגה שוממת. באמצע העיר ומחוץ לה כאחד. וסביבה נפתח נוף, במיפתח של שלוש מאות וששים מעלות, שאין דומה לו בעולם. חלל בשכבות: טופוגרפיות, היסטוריות פוליטיות, ומשתנה תמיד.
הפיסגה, מכונה "הר העיצה הרעה" על פי הברית החדשה. מראשה הראה המלאך ליחזקאל את ירושלים לעתיד לבוא. ממנה נשקפים גגות כנסית הקבר, ורחבת המסגדים, במקום ממנו זינק מוחמד על סוסו לשמים. ולכאן הגיעו, בתום הליכה של שלושה ימים, אברהם, יצחק, הנערים והחמור, ימים, ושם, ומפה הם השקיפו על הר המוריה, וראו את "המקום מרחוק".
צפונה משקיפה הפסגה על העיר העתיקה. מעבר לעמק עמוק, למרגלות הר הזיתים, ובתוכו מעיין הגיחון, מקור המים היחידי של העיר, ולידו "עיר דוד" בת שלושת אלפים שנה, לידם גת שמנים, גיא בן הנום, בית הקברות היהודי, הכפר הערבי, סילואן, ומעליהם חומות העיר שנבנו על ידי סולימן הגדול. דרומה משקיפה הפיסגה לבית לחם, להר הרודיון ועליו ארמון החורף של הורדוס, אמת המים מהמאה הראשונה שהובילה מחברון ועד לבית המקדש, רצף של כפרים ערביים, עד לצור באחר הקרוב, שכונת תלפיות מזרח היהודית. ממערב גגותיה הצפופים והטובלים בירק של ירושלים החדשה, וממזרח, תמיד, כמו צליל עמוק של תזכורת, של המימד העל טבעי של המקום, גם אם לא נביא את אלהים לתמונה – תהום ים המלח, התהום העמוקה בעולם הנבקעת תלולה, סמוכה כל כך, עד קרקעיתה המרוחקת רק כעשרים קילומטרים מירושלים, ומאחוריה כקירות של תפאורה הזויה, שרשרת הרי מואב שבימות החורף משורטטת עד לאחרון קיפוליה הנישאים מעברו השני של הירדן, של הגבול עם ירדן.
שנים נמשכתי לפסגה הזו, שבה ומטפסת עליה, שוב ושוב, עוקבת ממנה אחרי השינויים העוברים על העיר. בשנות השמונים עמד עליה, מעל לבתי הכפר הערבי, ג'בל מוכבר, בית קפה מעץ בסגנון שנות השישים "משכנות הרועים". נהגתי להגיע אליו אחרי הצהרים לשתות קפה ולכתוב מול הנוף. בשנות האינטיפדה הראשונה (1987-1991) הוא נשרף. במקומו הוקם צריף של משמר הגבול. בשנים של אחרי הסכמי אוסלו (1993) נשמר שיווי משקל עדין בין השכונות היהודיות, מחנה האו"ם והכפרים הערביים, שהותיר את הפסגה למשחקי הילדים, לרועים ולשיטוטים שלי עם הטיוטות ל"הבזקים". המתח היה באויר, כמו גבול שקוף של פחד מעורב ביופי מדהים, נשלף בכל פעם שהחניתי את המכונית וטיפסתי על הגבעה.
בהשראת המקום צמחה אז תכנית האנטי-מונומנט לשלום של אילנה צוריאל, שלפיה תקום על הפסגה "מושבה של סוכות" – אותו מבנה ארעי הנבנה כל שנה בחג היהודי, סוכות, ושאליו עוברים לגור, במשך שבעה ימים, כזכר לתקופת נדודיו של העם במדבר. יושבי המקום ילמדו, על פי תכניתה של גיבורת "הבזקים" במרכז "השמיטה" הבינלאומי, בו יבחנו דרכים עכשוויות ליישום עיקרון שמיטת החובות והקרקעות פעם בשבע שנים. שנה בה מוסרות הגדרות, האדמה נחה, היבול מופקר לכל, ונוכח הזכרון שהאדמה איננה רכושו של האדם, אלא "לי כל הארץ".
מאז שפרצה האינטיפדה השניה (בסתו 2000) נכנסה ירושלים למצור, עם פיגועי התאבדות תכופים, עשרות מתים ומאות פצועים. צריף משמר הגבול הפך למחנה מבוצר, ועל הכביש העולה מבתי ג'בל מוכבר הועמדו מחסומים. מאזור בית לחם נשמעו חילופי יריות, ועלה אבק הטנקים הישראליים. אבל הפסגה נותרה שקטה. לתכניתה של אילנה צוריאל נוספה תוכנית אוטופית של תפעול מחדש שלא אמת המים העתיקה, כדי לחצות בזרימת המים את איזור הקרבות והשנאה, ולהביאם לרחבת המסגדים, לכנסית הקבר ולכותל המערבי, כדי "להרטיב" את מקום הריב הדתי.
סמוך לסיום כתיבת "הבזקים" הספר נדהמתי לראות על הגבעה בולדוזרים, ואחרי כמה חודשים עמדה בשוליה טיילת גולדמן, המדהימה ביופיה, שתכנן … מסן פרנציסקו. למרות הסכנה שעוד לא חלפה ממלאים את הטיילת ילדי הכפר הערבי עם אמהותיהן בשעת שקיעה, כמה רצים, מטיילים אמיצים, ואני בטיולי.
אך בימים אלה נשקף מראה חדש מהפיסגה. ממולה, על מורדות הר הזיתים, בלב שכונת אבו דיס ודרומה, מתקדם כשבלול איטי קיר ההפרדה, "הגדר". קו מפותל חורץ את הפסגות במזרח, משנה את חייהם של התושבים, משנה את החלל של העיר.גדר החוצה את נוף האוטופיה של אילנה צוריאל, את חלום הורדת הגדרות של שנת השמיטה.
אני מטפסת על הפסגה. רואה את החלל המשתנה יום יום, שנה שנה. ויודעת שכאן, ממקום זה, נשאלת השאלה: מהו חלל? בדרך הראדיקלית ביותר. מעבר לציונות, ובתוכה חלום "השמיטה", מעבר לחלומות הנוצרים על ירושלים, מעבר לתביעה על האדמה של הג'יהד האיסלמי. השאלה על חלל שתמיד ישאר מלא סתירות פנימיות, כמו הנוף המורכב המקיף אותו. חלל שתמיד ישארו בו "אחרים" , גאים על "אחרותם". ועם זאת חלל שבו גדרות שיפרידו בין האחרים יום אחד גם יוסרו. אני עומדת מול החלל הזה, שהוא והסתירות שבתוכו, אינם ניתנים להכלה. ומתפתה (למרות העכשיו הקשה) לקרוא לו: "תקוה".
והגבעות בדרך לבית לחם.
תהום ים המלח והרי מואב נפרשים במזרח, ומצפון ומערב ודרום העיר העתיקה, העיר החדשה והחלום, מול החלל המשתנה בתהפוכות ההיסטוריה. החלום על גב ההר המוליך את אמת המים מחברון ועד ירושלים. על רצף של אחרים שיוותרו למתיד אחרים.
קניתי לאריאל את ספר האגדה (המילונים היחידים שהיו היו מהסוג החדש והמצועצע). להזכירך, הפרקים בו הם: סיפורי התנ"ך, מעשי חכמים, ישראל ואומות העולם, א"י, לשון, גלות, גאולה וימות המשיח, תורה, חכמה, נבואה ושירה, שבת ויו"ט, הקב"ה, טוב ורע, אדם וצרכיו, ביתו של אדם, בין אדם לחברו, מדות ודעות, צבור ומדינה וצרכיהם, עולם ומלאו, עניני נחוש ורפואות, משלים פתגמים ומבטאים.
אם תרצי – תוכלי לנסח טקסט לכריכה הפנימית, וגם לברכה, שקניתי בנוסף. כדאי שתכתבי משהו מזמין ומקדים (הכריכה אמנם חדשה, אבל ההוצאה עצמה באותו דפוס מ- 1936…)
ובהבדל שבין התודעה המדברת על כל זאת. כל אדם וירושלים שלו. כל תרבות וירושלים שלה. זו הפיסית, וזו של החלום. על שינוייהם.
לשאול על "חלל" בירושלים: חלל של שלום או חלל של מלחמה; חלל של קודש או חלל של חול; חלל בזמן שבו עבר ועתיד נוכחים לא פחות מאשר ההווה; חלל שלי או שלך; והגבולות הנוכחים או השקופים העוברים בתוך החלל הגלוי ביותר, הנסתר ביותר; חלל סגור או פתוח; חלל אשר בכל צורותיו לא מפסיק לעורר את התשוקה, העתיקה, העולמית. תשוקה לחלל הסגור – האישי ביותר, הקהילתי, הדתי, ותשוקה לחלל הפתוח – זה של אחרית הימים, בו ישכנו יחד באחווה בני כל הדתות ועמים.
[ כל אחד מהשינויים מהדהד באותה פסגה. המשקיפה על שאלת החלל בירושלים היא שאלה פתוחה, מול מציאות משתנה, תמידית, כותבת את גבולות החלל בשכבות משתנות. מועמדות תמיד, מחדש, לשאלה. פותחת את ירושלים, את החלל בירושלים, כמטאפורה עולמית לשאלת החלל. ]