"סיפור רחב יריעה שכולל בתוכו כמה וכמה סיפורים, שהם גורלות של אנשים המצטלבים ומשיקים זה בזה. הסיפורים מעידים על נקודות מבט שונות של גברים ונשים סביב דמותה של הגיבורה המתה. היותו של הספר עדות כתובה בנוסח הממואר הקטוע, אוסף רשמים מנוסחים מתוך יומנים ורשימות, חלקם אסוציאציות, מעניק לו נופך אותנטי של מסמך של תיעוד, וזאת בתקופה שגם הקולנוע התיעודי כמו היומן תופש מקום של כבוד לצדן של הצורות המסורתיות. הכל סובב במרחב גיאוגרפי מזוהה: בין אירופה וישראל – יהודים וערבים נעים ונדים חיים את חייהם באיזה חוסר שקט עמוק.[…]
מצאתי את ספרה של מיכל גוברין מרגש ומפליא בתיאורי הרגשות, המחשבות הדקות על רקע נופים מתחלפים במהירות, הקצב המתנשם של הלשון הקטועה הפיוטית מיטיב ללכוד פיסות חיים אנושיים שיש בהם תסכולים ומאוויים, פחדים וכאבים, עלבונות ותשוקות, אהבה וענווה, באופן כזה ששום דבר אינו מתממש במלואו, שום דבר לא רציף מדי או שלם ומתמוגג מעצמו. אין בו, לכן, שאננות מזויפת. הכל נשאר ברמה של כמיהה, של טלטלה וחבטה ושבירה וניפוץ בהרבה אומץ ובמעין חתרנות עצמית. העברית כמעשה פסיפס שירי, משפטים מהודקים, הטעונים באיזה מתח קיומי חזק ואמיתי. יש כאן התאמה מרשימה בין הצורה לחומרי המציאות, שהיא נוגעת בהם מבלי להכביד על הקורא, הטקסט זורם ומהנה, ומשום כל אלה נמצא הספר ראוי לפרס אשמן."