גדעון יקר. המילים הנוראות שלך, "עליזה מתה לפני רבע שעה", הגיעו אלי בלב שדה. בשרון. חמקתי לתוכו מתוך הפרוור לפני הרצאה שעמדתי לשאת כאן. "שדה ניצול", בין כבישים ובנייה. שלף קצור. במרחק פס כולו צהוב של שדה פרחי נוי, פס כולו כחול לילך. צפרים ניתזות משיח בלב השדה הקצור, מקומיות, וגם כמה תוכים. מושלכים לאור הצח פתאום. הלכתי עם עליזה. הרי אני כל היום איתה. כותבת את מילות הצילומים שלה. אחוזה במפגש העמוק אליו מזמינה כל תמונה, אליו קוראת להתמסר כל מילה. הלכתי איתה וצילמתי, "כמו עליזה", בטלפון, הסתכלתי דרכי ודרכה. ואז המילים שלך. "לפני רבע שעה".
הלכתי המומה בשלף והקול בקע מעצמו, "עליזה אהובה, הנה השדה שלך, קני שבלים. הנה השמים דרכך, הנה צפרים במעופן. את, בנדיבות מבטך, בנדיבות קיומך, בקשב הרב. עליזה אהובה, חברה יקרה, ברגע של קושי להמיס, להוליך הלאה, בתקווה הנועזת החצופה. את, המורה לעוז החיים. תחסרי לי. אבל לא זו הנקודה. תחסרי לאוהבייך. גם לא זו הנקודה. תחסרי בעולם. את מקום בעולם. מקום והוויה לעצמה."
"עליזה אהובה", הלכתי ודיברתי. וגם אליך גדעון יקר. הרי אין ספר, אין תערוכה, אין קטלוג – ועברתי עכשיו על כולם – שלא תהיה בו תודה לאישי, שראה, שעודד, שחיזק, שעזר. ולעדן, בת וחברה. גדעון יקר. רציתי לחבק אותך. כמעט בגובה של עליזה. אבל ללא הצמה וללא המעיל הכחול הארוך, החדש, מאיטליה.
והיופי הרב. אינסופי.
סליחה על המילים המגומגמות.
עלי להפרד עכשיו.
מיכל