מבוא
"זה מכבר נתרבו הפרסומים, שבהם מבקשים הכותבים לתת לזכרונותיהם מימד ספרותי. אם המדובר בטראומות של מלחמת העולם השניה, ואם המדובר בגילוי של הפרקים האינטימיים ביותר של חייהם מילדותם. האם מדובר באבדן המשמעות של העתיד, כמקור של כוח היצירה?" כך שואלת המבקרת דורותיאה דיקמן ב"נוייה ציריכר צייטונג" של תחילת יוני 2005. דיקמן ציטטה את פרידריך ניטשה לצורך טענתה, כי "האדם אומר: אני זוכר, ומקנא בחיה, ששוכחת מיד. האדם מתגונן מפני המטען הגובר והולך של העבר: משקל שמוחץ אותו, ומכביד על צעדיו כמשא אפל ובלתי נראה… ולכן האדם מסתער על הזכרון כאילו היה גן עדן אבוד… או שהוא רואה עצמו… כילד שאין לו עבר להלחם בו, והוא משחק לו להנאתו בין הגדרות של העבר והעתיד."
דיקמן טוענת כי הספרות של ימינו, ולא רק הספרות הגרמנית, טובעת כיום במשאו הכבד של העבר מכל הסוגים. החל בעבר הנאצי ובעברה של אירופה בכלל בימים ההם, וכלה בעבר של שנות ה-60, ושל שנות ה-70 וה-80. היא כתובה בנוסח (אוטו) ביוגרפי, ומנסה להשיב על שאלות זהות מובהקות – "מאיין באתי, מה היתה ילדותי, מה היו נעורי, מה היו אהבותי ופרידותי, שאופיים האוטנטי, האמיתי לכאורה, דוחק הצידה את הכתיבה ההיסטורית-מדעית." אכן, כתיבה מסוג זה קיימת גם במקומותינו, ואופייה, סגנונה, והאוטנטיות שהוא משדרת מתנכלת ביוהרה טיפוסית לכתיבה ההסטורית, המדעית-קפדנית, המבקשת לחקור את האמת "כפי שבאמת היתה." יתר על כן, הכתיבה הספרותית למחצה העוסקת בעבר, מגלה בו פנים חדשות, לכאורה. שלדים בארונות ההיסטוריים של הציונות, גולגלות במרתפים של מלחמות העבר, ועצמות אדם במקום שבו סופרו לילד הציוני מעשיות כזב מפי הוריו ומוריו, כביכול.
"היכן נותר כאן, שואלת דיקמן, אם ללכת בעקבותיו של רוברט מוזיל, חוש היכולת שיש באדם, או אם ללכת בעקבותיו של ארנסט בלוך, היכן נותר כאן 'עקרון התקווה,' האמונה ש'עוד לא,'" שעוד לא נסתם הגולל על החלום, על האוטופיה, על הצפון בחיק העתיד? מדוע נמחץ הכותב תחת משאו האפל של העבר, שעה שהספרות לפחות, אמורה להיות אטלייה, סטודיו ענק, שבו יכול אדם לצייר את כל אשר תאבה נפשו, בלא צללים נוראים של עבר מוחץ? מז'ול וורן ועד אלדוס הכסלי, מן המטמורפוזות של אובידיוס ועד וירג'יניה וולף, מן העולמות שכנגד שיצרו ג'ונתן סוויפט ודניאל דפוא ועד לקרל מאי מדובר בחירות פורמלית ומעשית להמציא עתיד ולהשתעשע במה שיהיה," אולי, במה שרצוי שיהיה, שעה שספרות ימינו "איבדה את העתיד." מכאן הוא, שספרות ימינו, או לפחות כתיבה ספרותית למחצה בעלת אופי ממוארי, נטלה יותר ויותר את תפקידו של ההסטוריון, ושללה ממנו לא רק את מעמדו הקודם, אלא גם הפכה את כלי עבודתו הקפדניים, המדעיים ככל שניתן לעשות בהם שימוש, לבלתי רלוונטיים לעומת עוצמת הרגש, ומחץ העבר. כפי שהם באים לידי בטוי בספרות ובספרות היסטורית למחצה המתיימרת לספר את העבר בכלים ספרותיים מבחינה סגנונית ומבנית, ומגלה בו "אמיתות" שהוסתרו, כביכול, בידי ההיסטוריונים המקצועיים – "הפרופסורים," נציגי המימסד הציוני שאבד עליו הכלח, לכאורה.
"יאוש מן העתיד"
ספרות העוסקת כולה בעבר עלולה להיות, עם כל זאת, שמרנית במהותה. מתגעגעת לגן-עדן אבוד, לאוטופיה שהיתה ולא הפכה למעשה, לילדות מאושרת של מי שזכה בה. בה בעת יכול העיסוק בעתיד להתגלגל – אומרת דיקמן, לידיהם של כותבים שכוחם בייצור סדרתי של פנטזיות, הרפתקאות כביכול, וניבויים בעלי אופי טכנולוגי המותיר את העבר כמשקע עמום מאחור. ואולם העבר מוסיף להתקיים, כמאמרו של ניטשה. אין להמלט מפניו. המוצא מדילמה זו – של בריחה לעתיד ושל משקע העבר, הוא להפוך את העבר להווה. זכרון וציפיה עשויים להשתלב יחדיו ב"ביקוש אחרי הזמן האבוד," וביצירות שגאונים השכילו לשלב בין השניים שנכתבו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. אין כאלה כיום.
הלהט לכתיבת זכרונות של ספרות ימינו מקורו, כך אומרת דורותיאה דיקמן, באבדן האמונה בעתיד. במקום ספרות ההתבגרות והחינוך לבגרות הומניסטית של גיטה, במקום ספרות המעבר מילדות לנעורים ולמשפחה של המאות שעברו, שהיה בהן יסוד אופטימי ופרוגרסיבי, מדובר כיום באוטופיה שלילית, כחתירה של היש אל המוות. סיפוריו של קפקא ומחזותיו של בקט היו המבוא ליצירות האלימות, הטבולות בדם ובמוות חסר משמעות של כלת פרס נובל אלפרידה ילינק בת זמננו. הדבר נעשה על ידי שימוש בטריקים ספרותיים כביכול, בפורנוגרפיה מסוגננת, בשימוש נפוץ בטרמינולוגיה פמיניסטית, ובקישור לבקורת על גברים, על אלימותם, על דמות האב. גם במקומותינו מתפרסמת ספרות כזאת, ויש לה בעלות בית בקרב הפרופסוריות למיגדר ולבקורת על צה"ל ועל כל הכרוך בו, כך שהספרות וההסטוריה מתחברות כאן לבליל אחד, ל"הסטוריה מסופרתת" שההסטוריון רואה בו נושא למחקר משלו.
"היינו כחולמים"
אביה של מיכל גוברין ומשפחתו הם סיפור אחר. יש בפרסום זכרונותיו של פנחס גוברין בידי בתו משום שמץ של תקווה, ניצוץ של אמונה בכך, שהכתיבה על העבר יש בה יותר מאשר מלחמה בצילו המוחץ. יותר מאשר אוטופיה רטרואקטיבית, יותר מאשר בריחה מן ההווה לילדות מאושרת – וכן, יש בו גם תקווה לעתיד, שבו יראה אותו חלק מניפוליטיבי, מתחכם ואלים של ה"הסטוריה המסופרתת" שלנו, כתקופת שפל משונה, שפוקדת תרבויות שונות במשבר, עד ליציאה ממנו.
מה שעלה בידי פנחס גוברין לתאר, באיכות ספרותית מעולה, הוא עולמה של עיירה יהודית ושל משפחה שהיתה חלק ממנה, כפי שמיטב להסביר פרופ' דוד אסף, בעל המבוא לזכרונות אלה, בשיא פריחתה ובתהליך שהביא לרנסאנס הציוני בקרב אחדים מבניה ומשפחתו של גוברין בראשם. עברו של פנחס-פיני גלובמן-חיות איננו "עבר מוחץ." זהו עבר המתאר את עולמה של המסורת, של בית המדרש הישן, של החצר החסידית המיוחדת במינה שהמחבר נולד לתוכה כתרבות יפה, עמוקה, טעונה תכנים הומניסטיים ותכנים חסידיים עממיים, סיפורי צדיקים ודמויות מופלאות שיצרו דגמים של חיוב והשראה, של מוסר ושל חובות, שהילד והנער גלובמן נולד לתוכם ואשר עיצבו את דמותו המוסרית ואת זהותו.
בדומה לזכרונותיו של אב"א אחימאיר על יהדות בוברויסק בשעתה, מדובר כאן ביהדות שרשית וחזקה, בעלת מעמד בעיירתה המקורית ובעיר ברצלב, שלשם עברה המשפחה בנערותו של המחבר, ובעלת בטחון עצמי ויכולת לגלגל את מרכיבי המסורת לציונות טבעית, אורגאנית, חלק מן המסורת עצמה, מתכניה, משפתה, מחוויותיה. מכאן הוא שעלייתו של גלובמן-גוברין ארצה בבוא העת תהיה הגשמת חלום ולא חלום שווא, לא פנטזיה מעוררת הן סלידה והן רחמים, כפי שהיא מוצגת בכתביהם של כותבי "היסטוריה מסופרתת" בני ימינו.
דמויות הסב והסבתא הן דמויות חיות, שופעות חום וחן, בניגוד לספרות הבקורתית של מנדלי ואפילו של שלום-עליכם, שבית סבו מעורר אימה ובקורת על פנאטיות דתית-פרימיטיבית שמחייבת היחלצות ממנה. היהדות היא אפוא חבל רב-גדילים: מי שנולד לנחום רבינוביץ וגדל בצילם של אימו החורגת ושל סבו הקנאי, נמנה על גדיל אחד. מי שגדל בעיירה שפיקוב ובברצלב, נמנה על גדיל אחר. גדיל שבו אביו הוא יודע ספר, בקיא בספר, למדן מובהק, יודע לשון הקודש וארמית, יודע שפות זרות, ומי שמקנה לבנו אהבת הספר ואהבת השפה ואהבת הכותבים, החל ברמב"ם וכלה בפרץ, בשטיינברג, בברדיצ'בסקי, בשלום-עליכם ובזלמן שניאור.
מי שנולד בתחילת המאה העשרים כמו פנחס גלובמן, מועד היה לחוות את כל תקלותיה ונפתוליה של יהדות אוקראינה, עד לעלותו ארצה כחלוץ ולהגשים חלום נעורים. שכן הארץ, והכיסופים לה הם אמיתיים, אינם מעשה להטים מניפולטיבי של "המימסד הציוני," אלא הם חלק מן התפילות היומיומיות ותפילות החג, משמות ישובי ארץ-ישראל, הנזכרים בתנ"ך ובספרות המסורתית שלאחריו, מבואו של שד"ר תימני מא"י מידי שנה לעיירה, שהופעתו הופכת את דימוי הארץ לממשות. ומן המתח שבין המקומיים, האוקראינים וההיסטוריה עקובת הדמים שלהם לבין היהודים, שבעל הזכרונות מתקנא בהם על כך שלא גלו מארצם אלא שמרו על שפתם ועל יחודם.
הגמנסיה, מלחמת העולם והמהפיכה
פרק בפני עצמו הוא תיאור הגמנסיה הרוסית ערב מלחמת העולם הראשונה, ומאבקו של צעיר יהודי ללמוד בה, מה שלמד מן התרבות הגדולה שמסביב, ותיאורי המורים והמורות, המאבק בילדי הגויים ותיאור הסביבה היהודית המשתנה הוא גלריה של דמויות, שהמשוטט בה דומה לו שנכנס למוזיאון חי.
תיאורה של מלחמת העולם הראשונה כמן רקוויאם ההולך ומתפתח לתרועת שברים של העולם שקדם לה הוא מלאכת מחשבת של התבוננות של נער מתבגר במציאות המשתנה סביבו ושל שליטתו בשפה העברית. הרס העבר יש לו כמה שלבים – החל במבוא האיטי, האידילי כמעט, לקטסטרופה הפוקדת את הצבא הרוסי. משם עובר הנער למהפיכת פברואר ולתנועת המטוטלת – הדומה מעט מעט לחרמש או למגל של מלאכי מוות למיניהם – כובשים ופורעים ובולשביקים ולבנים ואנשי פטליורה, שבתוכם מצוי עם המתפרק לבונדאים, לבולשביקים, לשרידי העיירה הישנה ולציונים. חלקם של היהודים בקרב הבולשביקים נעשה ידוע אך לאחרונה במלוא היקפו, אם לדבר על תמיכתם של יהודים במשטרו של סטאלין עד לאכזבה הגדולה – לבגידה ממש – שבגד ביהודים אלה באחרית ימיו. צודק פרופ' אסף באומרו, כי "השואה הקטנה" כביכול, שפקדה את יהדות אוקראינה, רוסיה וגליציה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמהלך מלחמת האזרחים שלאחריה, עודנה טעונה מחקר וגלוי, שזכרונות גלובמן יכולים לשמש להם מקור היסטורי רב ערך. בסופה של "שואה קטנה" זו מתפרק המבנה הישן של יהודי אוקראינה, העיירה והמשפחה עצמה מתפרקות, והמחבר עצמו עולה ראשון מבניה לארץ-ישראל. הנה כך הופכים זכרונות למקור היסטורי רב-ערך לכעצמו.
העליה השלישית
ובכל זאת, מדובר היה בחלום – לפחות בחלומותיהם של אנשי "החלוץ" הציוני, בדרכם ארצה – לאחר שמאורעות הזמן ניתקו אותם מן המציאות. הם חלמו את "הצהרת בלפור" כפשוטה:
"הוקמה ממשלה בארץ-ישראל. ד"ר חיים וייצמן – נשיא המדינה…לורד רוטשילד – שר האוצר. ח.נ. ביאליק – שר החינוך והתרבות (והספורט?). זאב ז'בוטינסקי – שר המלחמה (הבטחון). יוסף טרומפלדור – המצביא העליון (או הרמטכ"ל). אחד העם – נשיא האוניברסיטה. מיד כאשר עוברים את הגבול מתיצבים כולם במרכז הגיוס בקישינוב, מקבלים רובים, תחמושת ומדים, ועולים באניות גדודים גדודים לארץ, לכיבוש, לעבודה ולשמירה. כל אותה האגדה רבת הצבעים והגוונים, נשארה אגדה בלבד. גזו החלומות ואת מקומם תפסה המציאות האפורה, אולם הממשית. חלוצים חברי 'החלוץ' חיים בדוחק ובצנע רב, ומתקיימים על יגיע כפם, והעבודה לא תמיד מצויה. אלא שכל אלה הם דברים תפלים, העיקר שהם כבר בבית החלוץ, למעשה 'בדרך,' בפנים, בתוך הקרון העומד להביאם לארץ." אותו קרון לא זז כלל, "אך אין בכך כלום. עצם הישיבה בתוכו, נותן לך את תחושת הנסיעה. יבוא היום, והכל יזוז. ינוע." אינני יכול להתאפק כאן מלספר מעשה שהיה באבי ובסבי, שהיה רבה של קיוב וציוני מובהק.
הרבי הזקן מליובביטש היה אנטי-ציוני ידוע ולוחם. בזכרונותיו כתב שנפגש בשעתו עם רבה של קיוב (סבא) אך לא פירט. לימים נפגשתי אני (אבא) ברחוב עם שניאור זלמן רובשוב (שז"ר) – שהיה מקורב לחצר ליובביטש בברוקלין ושאלני שז"ר, אם יודע אני מה היה באותה שיחה. אמרתי שלא. סיפר שז"ר שסבא התלונן על הטון האנטי-ציוני החריף של הליובביטשר הזקן.
ענה לו הלה: '-זהו בלם נגד אפיקורסות.'
ענה לו סבא: 'נוסעים על מוטור – לא על בלמים.
ואנו מצווים לנסוע.'"
ציווי זה "לנסוע," היה אפוא אחד המאפיינים של הציונים בני העליה השלישית, וסבי בכללם – והיה בו יותר מאשר "נסיעה" גרידא, כפי שהדברים מתוארים בפיו של פנחס גלובמן-גוברין ונקראים כאגדה שהיתה למציאות, הודות לכושר התיאור, ההומור ויכולת ההתבוננות של המחבר.
בדרכם ארצה נתעכבו החלוצים בשל פרעות מאי 1921 בא"י, שבהן מצא הסופר יוסף חיים ברנר את מותו, ואשר הובילו מיד להגבלת העליה בידי השלטונות הבריטיים. וכאשר הגיעו לחופי יפו, שרו את "השיר אשר סבא היה שר אותו כל שבת לפני ברכת המזון, במנגינה עצובה ובאנחה שוברת לב. 'אי אי בשוב ד' את שיבת ציון, היינו כחולמים…' הוא היה מחביא את הסכין מתחת למפת השולחן, גזירה שמא יתקע אותה בליבו מרוב צער וכאב על חורבן המולדת ועל בנים שגלו… ועל חרפת הגלות, שהרי סבא היה מאגודת 'אבלי ציון,' שקדמו בהרבה ל'חובבי ציון.' וכך, שירת עולי בבל הפכה גם לנו לשיר השבים ציונה."
תל-יוסף
מי שרוצה להכיר את אנשי העליה השלישית בבואם לגבעה הקרחת שליד עין-חרוד, שנקראה בשם תל-יוסף לכבודו של יוסף טרומפלדור שנפל בגליל, אין לו אלא לקרוא לא אותי, אלא את המקור:
"בעוד מהדהדת התרועה הגדולה 'אל יבנה תל-יוסף' זעו הסיפים, זעו כל יושבי מרום, השחקים רעדו, קדרו פני השמים ועננים כבדים כיסו את כל ההרים, והם נישאו ברוח זועפת אל הרי הגלעד… כולנו מכווצים באהלנו שיריעותיו מתנפחות ורועדות. לילה, חשיכה כבדה רובצת כמו עופרת שחורה על הגבעה… הבריק הברק והאיר באור כחול בוהק מסנוור, והוא חוצה חותך את העלטה הכבדה… באותו רגע מסנוור מופיעים לעיניך ראשי ההרים, חשרת סלעים הרובצת כחיות בראשית… ושוב הכל נבלע בחשיכה הכבדה הרובצת על הגוף והנשמה, והיא חודרת אל עורקי הדם, והיא כבר חלק מישותך. אתה, האוהל שעל ראשך, הגבעה, ההר, הברקים, הרעמים והגשם הדופק על האוהל, אבל אתה סקרן ורוצה לחיות את הרגעים האלה. אתה לבדך עם עצמך…
אך אי שם לא רחוק מאוהל המטבח הסמוך כבר עומד על הכיריים קומקום גדול, המים רותחים, בתיה עם לחייה הסמוקות הביאה אותו.. מחזיקים ספל פח, יוצקים לתוכו תה חזק חריף ממותק, ולוגמים לוגמים ובוצעים פרוסת לחם, ומיד שרים 'הנני מוכן ומזומן' לכוס שניה" בדרכם לעיקר – לעבודת השדה. בחוברת קודמת של קתדרה פורסם מחקר ראשוני מסוגו על השירה החסידית והשירה הציונית. כל מי שמכיר את "הנני מוכן ומזומן… לביאת המשיח" יודע עד כמה הפכה השירה המסורתית הזאת לשירת החלוצים, ועד כמה התמזגו כאן מסורת ומהפיכה ליחידה רנסאנסית אחת, שלא תהו הרבה על מרכיביה השונים שחברו להם יחדיו: יהדות, ציונות, סוציאליזם, דברי הנביאים על צדק ושוויון ושיבה לטבע שבו נולדה תרבות זו, שיש מי שאומר שבטל זמנה ולא היה טעם בקרבנה.
חבלי שפה
אחד הביטויים של משבר הזהות העכשווי, הוא הגעגועים של ישראלים ליידיש. כלומר, מה שלמדו מן הפרופסורים שלהם לספרות. אחד מהם מדבר בצער על חורבנה של היידיש לטובת העברית. הוא מצטט את בודלייר, כדי להסביר לקוראיו את מהותה של התרבות הציונית-עברית, שההומור שלה התנשא על המהות היידישאית שבתוכה.
"הומור הוא תערובת של יוהרה וחרדה, של התנשאות וחוסר בטחון עצמי. ההמונים דוברי היידיש היו 'החיות' שלפיהן מדדה התרבות הציונית-עברית את עדיפות אנושיותה. בה בעת הם היו, מבחינתה 'האחר' שבפנים, החיה האורבת מבית."
האמנם? הקשב נא, נכבדי, לדבריו של פנחס גוברין: .."עם כל חיבתי לשפת היידיש החמה הרכה, שפת הבית, שהיא עדיין רוטטת באוויר…נדמה לי שהיא כבר מפרפרת פרפורים אחרונים, היא הולכת ונעלמת, היא גוססת, כוחותיה אוזלים והולכים… כנראה שאין לה נקודת אחיזה. העברית… מצויה על קרקע טבעית… (היא – העברית) מתפשטת והולכת ויש מילים, מושגים, שנוצרו בעברית ואין לך מנוס מהם: חדר אוכל, מטבח, צהרים, אהל, מרק, דייסה, מכוש, טוריה, סידור עבודה, מזכירות. ונוטים אותם תוך דיבור רוסי לפי כללי הדקדוק הרוסי… השירה הרוסית שולטת ביד רמה… (ו) ומתחילים לתרגם לעברית שירים אלה והם פושטים מכאן אל כל רחבי הארץ…משונה וטבעי כי שתי השפות, הרוסית והעברית, נקלטו באופן טבעי. נראים הדברים כי שתי שפות אלה קשורות במולדת, באדמה, בעבודת האדמה, בקרקע שבשרשי האומה… שתיהן יונקות את שרשיהן ואת לשדן מהאדמה, מהשדה, והן עולות וצומחות לעין השמש הרוח והגשם, בעוד שהיידיש חסרה את כוח יניקתה וצמיחתה." עד שבא הפרופסור לספרות ועשה את היידיש לעוד מימד ב"הסטוריה המסופרתת" של ימינו.
ככל בני דורי גדלתי גם אני על ברכי השירה הרוסית-עברית שמוצאה בעליה השלישית, ואולם ההסטוריון שבי בקש ללמוד ממנה כיצד נוצר קשר רגשי עמוק בין השירים הללו לבין חניכי תנועות הנוער בשעתם, ששרו אותם מכל ליבם – לבין רוסיה. רוסיה הסובייטית של "הפואמה הפדגוגית" ושל "אנשי פנפילוב." ברית-המועצות, שהיתה לרבים ל"מולדת שניה," – מולדת שירית הקשורה בעבודת האדמה ובקיבוץ, ככל ש"מורדות הדנייפר" ו"קטיושקה," והחובה ליהפך ל"קומיסר אדום" מצידם של הבנים, ול"אחות רחמניה" מצידן של הבנות, לא עמדה במבחן פשעיו של סטאלין.
הקיץ
…"הקיץ מסתער עלינו בכל עוצמתו. השמש לוהטת שורפת צורבת… אני עובד בחפירת התעלה הרחבה… זה חודש ימים שאנו שקועים בעבודה. אנו חופרים באדמת הביצות, נוברים בה, נוברים כחפרפרות.., נראים כשוכני הביצות מאז ומקדם… עומדים בתעלות עם חזה חשוף… הסוליות פתחו לוע, המגפיים נקרעים, ומיד עטים עליהם עם סמרטוטים, קושרים, חובשים, מורידים אותם ועומדים יחף. הביצה מעלה ריח חריף, ריח עובש, וקני הסוף הגבוהים מעלים ריחם הרענן. חופרים את התעלה הרחבה המתחילה סמוך לגבעה… ומוליכה את האפיק של מעין חרוד… כל פלוגה חופרת שכבה אחת ומתקדמת הלאה, וזו שאחריה מעמיקה שכבה ושופכת את האדמה הבוצית החוצה לצד ימין. וכך הגיעה הפלוגה האחרונה ביום אחד לעומק, לאותה התשתית שאנו תרים אחריה, לאדמה היבשה המוצקה, לקול תרועה וצהלה שפתחנו בה: יש אדמה! יש אדמה!… הגענו צעד אחר צעד אל האפיק של המעין… הנה שומעים מכאן פיצוחים פצפוצים, אלו הן הבנות ממגדל המומחיות לחצץ… מיד הוציאו ממחבואיהן את הפטישים הקטנים, עלו אל מדרונות הגלבוע, שם ליקטו במשך החורף אבנים ערימות ערימות… פרשו עליהן את שמלותיהן, קשרו לראשן מטפחות, והן רוכבות על הערימות מפצחות ושרות. החצץ הולך ונערם.. ומובל מכאן בעגלות, ומרפדים בו את התעלה, את הקרקע המוצקה, מעין שטיח פסיפס"
ולכן אין עוד ביצה ענקית שכיסתה בחורף את כל העמק, והשמידה את אוכלוסיו הערביים בקדחת, שעדיין כוחה היה עימה להפיל לזמן מה איש מידות כדוגמת המחבר.
המכתב
אחד משיאיו של הספר הוא סיפור המכתב ששלח שמואל אבא מהעיירה חמלניק שבברית-המועצות לבנו החלוץ יוסקה ב"גדוד העבודה שליד תל-יוסף, ע"ש הקולונל יוסף טרומפלדור, עבור החייל יוסף צדיקוב."
ערכו של המכתב אינו רק בשפת העברית של שמואל אבא ובסגנונו הפיוטי, אלא בתמימות כביכול של מי ששואל את בנו מה טיבה של "פלסטינה" זו, כשמדובר בארץ ישראל. מה טיבה של מלאכת יבוש הביצות שאתם עוסקים בה, שעה שכאן הכל מוקף ביצות ואיש אינו טורח ליבשן. "איך זה אצלכם חורף בלי שלג… (ואיך זה) השארת אותנו כאן… ומה יהיה איתנו, ומה יהיה עם האחים שלך והאחיות. אחיך הרשלי יורד לחיינו, הוא רוצה לנסוע אליך… ולאיזו פינה נידחת התגלגלת, פלסטינה קוראים לה. הרי זה כפי שהבריות מתארים לא רחוק מארץ ישראל ולמה ממשיכים לקרוא לה בשם של גויים. האם זה לא רחוק מירושלים עיר הקודש? כבר הגיע הזמן שתקראו את פלסטינה ארץ ישראל, וכי תמליכו מלך, למען השם שיהיה מזרע דוד.. אני סומך עליך."
ערכו של מסמך זה אינו רק בלשונו וברגשותיו, שרק מקצתם צוטטו כאן, אלא במשמעותו ההסטורית. שכן הציונות השרשית הזאת ומבשריה נולדו במזרח אירופה, והמשיכו לחיות שם עד שירד עליהם מסך הברזל זמן לא רב אחרי שהגיעו מכתבו של שמואל אבא מחמלניק לבנו בתל-יוסף. לפני כן היה למשקלה של יהדות רוסיה, ושל הזרם הציוני שבה, משקל רב בהחלטתם של הבריטים להעניק לציונים את "הצהרת בלפור." שכן היה מדובר באופציה אחרת – תרבותית-לאומית, לא בולשביקית, לא קומוניסטית נוסח ה"בונד," ולא בהגירה לאיים הבריטיים עצמם, אלא בשובו של העם לארצו, שנראה לבריטים חשוב ועדיף על האופציות האחרות.
"ההסטוריה המסופרתת" של ימינו עושה מ"הצהרת בלפור" מעשה נכלים ערמומי של אחד ד"ר חיים וייצמן, שהודות לאמצאותיו הטכניות ולקשריו הצליח לסובב את ראשם של הבריטים ולהביאם לכלל מעשה שטות זה, שעד מהרה יצטערו עליו. ואולם וייצמן היה אז דוברם של מאות אלפי שמואל אבא, ולא רק כימאי בעל קשרים בלונדון האימפריאלית. הוא דיבר עם הבריטים מעמדה של כוח פוליטי-צבורי, שעד מהרה אבד חלקו הרוסי והאוקראיני ונעלם מאחורי מסך הברזל.
ומה היה על שמואל אבא עצמו? אביו של יוסקה החלוץ? ועל אחיו הרשלי? האם שרדו בתקופת הטיהורים הגדולים ובימי השואה? אין לפנחס גוברין תשובה על כך. משפחתו שלו הגיעה כולה כמעט ארצה, והוא עצמו – כרבים מבני העליה השלישית הפך מחלוץ לאיש מעשה. תיאור חייה, ועליליותיה של המשפחה לאחר מכן הוא סיפור בפני עצמו – כיצד הופך הבן והחלוץ לאב, שבנותיו אינן רואות בו צל מוחץ וזועף, אלא מי שיש לזכור אותו ולהנציח את זכרונותיו באהבה גדולה, שירש הוא מהוריו. אהבה שמנצנץ בה "עקרון התקווה."