בחלקו הראשון של המופע שני מחזות קצרים מאת סמואל בקט: נשימה ומערכה ללא מילים מס' 2.
בחלקו השני של המופע יצירה קבוצתית על פי הטקסט של תפילת שחרית המסורתית.
תרגום, עריכה ובימוי – מיכל גוברין
תפאורה ותלבושות – עדה המאירית
תאורה – יורם בן-יאיר
ביצוע טכני – שאול בר-נחום, פרנק גמפל
משתתפים: תלמידי סדנת ההפקה של החוג לתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית
שלושת קטעי המופע "וריאציות על בוקר" הם ביטויים שונים, ואולי אף מנוגדים, ליקיצה, לראשית היום. שלושתם מצויים על קצה גבול הביטוי התיאטרוני.
בשני הקטעים מאת סמואל בקט, נשימה ומערכה ללא מילים מס' 2, מופקעים המשחק, החלל והזמן ממסגרותיהם הקונבנציונליות. הקטע הראשון מתבצע ללא משחק כלל – זהו קטע לבמה מכוסה פסולת ומכשיר הקלטה; בקטע השני ההתנהגות האנושית עוברת רדוקציה לסדרת פעולות מכניות. משך הקטע הראשון – נשימה – הוא כמשך נשימה אחת, ובמערכה ללא מילים מס' 2 מוכפלת יחידה יסודית זו לטור של פעולות, השב וחוזר על עצמו כחזרת הנשימות על עצמן וכחזרת הימים על עצמם, מהיקיצה השינה והתפילה, הנקטעת עם סיום הקטע.
נקודת המוצא לעבודה הקבוצתית על פי תפילה שחרית הייתה קו הגבול שבין משחק ותפילה: היחס שבין אדם–ותפקיד לעומת אדם–ואדם בתפילה; היחס שבין פניית השחקן לקהל, לעומת פניית האדם תוך כדי תפילה.
מבנה המופע – התרחשות קבוצתית בלתי אחידה ובו-זמנית, המתבצעת בחלל אחד עם הקהל, מוצאו במבנה תפילת היחיד בציבור, בתפילה היהודית. המופע דומה גם לפנים שונות של אותן מילות תפילה קבועות על פי פירושים שונים, או כפי שהם משתקפים במצבי רוח שונים של המתפלל. במופע הם מתבצעים בעת ובעונה אחת, כבתודעה רב-שכבתית, או כבדף מפורש של סידור.
עלילת ההצגה נבנתה על פי רצף תפילת השחר שבסידור התפילה, ונעה מתפילת "מודה אני" עם יקיצה, מבעד לנטילת הידיים, הקימה עם ברכות השחר, ועד ההתעטפות בטלית וקריאת פרשת העקידה. במקביל לביטויים המסורתיים ליקיצה ולעמידת האדם לתפילה יצרו המשתתפים, תוך כדי שיחות ואימפרוביזציות, את ביטוייהם האישיים לרגעים אלה, בדומה לפירושים השונים לתפילות, לכוונות התפילה, או למחשבות האישיות העולות כל פעם מחדש אצל המתפלל. הקהל ישב במפוזר, בין המשתתפים, ובעצם הוזמן לתפילת היחיד בציבור, של המבצע שלידו. רק לקראת הסוף, עם פרישת יריעת בד מוארת כטלית מעל כל החלל, הפך הציבור כולו, משתתפים וצופים, לקהילה בתפילה.
