בדרום ירושלים מתנוסס ההר הגבוה בעיר. פסגתו, במרחק דקות נהיגה מדירתי שבשכונת רחביה, היא מובלעת מחוץ לזמן ולמקום. פסגה שוממה בין שכונת תלפיות־מזרח ובין הכפר ג'בל מוכבר. מכוסה סלעים, קוצים, עשבי בר, שברי זכוכית. מדי פעם חוצה אותה עדר כבשים עם רועה ערבי, ליד שרידי עמדת הלִּגיון הירדני. בשוליה בניין המקווה של השכונה היהודית ובראשה אנטנה של מחנה האו"ם, הממוקם בסמוך, בבניין ארמון הנציב, שריד מן המנדט הבריטי. בסתיו מזדקפים עליה החצבים, ואחריהם מכסה אותה מרבד ורוד של כרכומים, ובאביב הפסגה סגולה כולה, עם פריחת התורמוסים. מראשה, סביב־סביב, עד קצה האופק, נפרש נוף במִפתח של שלוש־מאות ושישים מעלות, עוצר נשימה ביופיו. נוף שאין דומה לו בעולם. חלל בשכבות: טופוגרפיות, היסטוריות ופוליטיות, נוף מבותר ודרמטי, בלתי ניתן להכלה או לסיכום. אבל מעל לכול, חלל משתנה תמידית — בשינוי כיווני הרוח, בשינוי זוויות הראיה, בשינוי העונות, בשינוי בין שנות ברכה לשנות בצורות, אך לא פחות מכך, בשינוי התרבות, ההיסטוריה והפוליטיקה.
הפסגה מכוּנה "הר העֵצה הרעה", על פי הסיפור בברית החדשה שלפיו שָם, בביתו של קַיָפָא הכהן הגדול, החליטה מועצת הזקנים להסגיר את ישו לצליבה. צפונה משקיפה הפסגה על הנוף הרחב הנפרש סביב העיר העתיקה המוקפת חומות שנבנו בידי הסולטן סולימאן המפואר. מצד אחד הר הזיתים, שעל מורדותיו בית הקברות היהודי העתיק ועל ראשו צריחי מסגדים ומגדלי כנסיות. למרגלותיו, בעמק יהושפט שבתווך, שרידי "עיר דוד" בת שלושת אלפים השנה, ומעיין הגיחון, מקור המים היחידי של העיר. לידם גת שמנים והכפר הערבי סילואן, בפתח גיא בן־הינום.
מראשה, סביב־סביב, עד קצה האופק, נפרש נוף במִפתח של שלוש־מאות ושישים מעלות, עוצר נשימה ביופיו. נוף שאין דומה לו בעולם. חלל בשכבות: טופוגרפיות, היסטוריות ופוליטיות, נוף מבותר ודרמטי, בלתי ניתן להכלה או לסיכום. אבל מעל לכול, חלל משתנה תמידית — בשינוי כיווני הרוח, בשינוי זוויות הראיה, בשינוי העונות, בשינוי בין שנות ברכה לשנות בצורות, אך לא פחות מכך, בשינוי התרבות, ההיסטוריה והפוליטיקה.
המבט המפעים לצפון רווי במבטי הנוסעים, עולי הרגל לירושלים. נזכור שלפסגה זו הגיעו בתום שלושה ימי הליכה אברהם, יצחק, הנערים והחמור, ומפֹּה השקיף אברהם על הר המוריה וראה את "הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, 4). מכאן הראה המלאך בעיני רוחו ליחזקאל את ירושלים לעתיד לבוא. ומכאן נשקפים שער האשפות בואכה הכותל המערבי, גגות כנסיית הקבר, כיפת הזהב ורחבת המסגדים שממנה זינק מוחמד על סוסו לשמים. ומאז חנוכת הארמון, בשנות השלושים של המאה העשרים, הביט על אותו נוף הנציב העליון הבריטי, בעודו לוגם כוס תה באולם ההסבה המעוצב בסגנון אוריינטלי בינלאומי.
דרומה משקיפה הפסגה אל בית לחם, להר הרודיון ועליו ארמון החורף של הורדוס. כאן עוברת אמת המים מהמאה הראשונה שהובילה את מי מעיינות עין ערוב שליד חברון דרך ברֵכות שלמה אל בית המקדש, נמשכת מבעד לבית לחם לצדם של כפרים ערביים, דרך צור באהר ושכונת תלפיות־מזרח היהודית, ובדרכה חוצה מחסומים וגבולות של עוינות.
ממערב מצטופפים גגותיה הטובלים בירק של ירושלים החדשה. רחובות, שכונות מגורים, מוסדות ציבור מטפסים על הרכסים מסביב. בשעת שקיעה נפרשים מעליהם שמים קודחים באדום, עד שנופלת השמש מאחורי הפסגות הבנויות הרחוקות.
וממזרח, ותמיד במפתיע, מתחיל המדבר בבת אחת. בסמוך כל כך נפער, כמו צליל עמוק, תהום ים המלח, המקום הנמוך בעולם — הממד העל־טבעי של המקום, גם אם לא נכניס את אלוהים לתמונה. מעבר לבקעה התלולה, מצדו השני של נהר הירדן, נישאת שרשרת הרי מואב, כקירות של תפאורה הזויה. בימות החורף, כשאובך חום הקיץ מתפוגג, נחשפים ההרים שמנגד כשהם משורטטים עד לאחרון קיפוליהם הנצבעים בוורוד ובאדום באור השמש הנוטה.
שנים אני נמשכת לפסגה זו, מטפסת עליה שוב ושוב, עוקבת ממנה אחר השינויים העוברים על העיר. בשנות השמונים עמד עליה, מעל לבתי הכפר הערבי ג'בל מוכבר, בית קפה "היפּי" מעץ — "משכנות הרועים". נהגתי לבוא אליו אחרי הצהריים לשתות קפה ולכתוב מול הנוף. בשנות האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) הוא נשרף. במקומו הוקם צריף של משמר הגבול. לאחר הסכמי אוסלו (1993) נשמר שיווי משקל עדין בין השכונות היהודיות, מחנה האו"ם והכפרים הערביים, שהותיר את הפסגה למשחקי הילדים, לרועים ולשיטוטַי. המתח עמד באוויר, כמו גבול שקוף של פחד מעורב ביופי מדהים, נשלף בכל פעם שהחניתי את המכונית וטיפסתי על הגבעה.
בהשראת המקום התרקם הרומן 'הבזקים' שבמרכזו הגיבורה האדריכלית, אילנה צוריאל, המתכננת מונומנט — או, בעצם, "אנטי־מונומנט" — לשלום בלב ירושלים, בין שכונת תלפיות־מזרח לג'בל מוכבר. את הר העצה הרעה היא הופכת ל"הר השמיטה" ובו מרכז בינלאומי ללימודי שמיטה, ועליו מושבת סוכות ארעית, שתיבנה מחדש ותיושב לכמה ימים בידי הבאים למקום. בתחילת שנות התשעים, על רקע מלחמת המפרץ והאינתיפאדה הראשונה, היא שואפת להחזיר לתודעה את ממד הארעיות שבשמיטה. להזכיר שירושלים כאדמה שייכת לאלוהים, "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט 5), והיא רק מופקדת בידי האדם, ועל תנאי, וגם הקודש שבטבורה איננו מאחז בעלוּת, אלא מושב מנוחה, בשמיטה המתחדשת. אך מאז לא הפסיק המקום להשתנות. בימי האינתיפאדה השנייה (2004-2000), כשירושלים נכנסה למעין מצור עם מאות הרוגים משני צדי העימות, הפך צריף משמר הגבול למחנה מבוצר, ועל הכביש העולה מבתי ג'בל מוכבר הועמדו מחסומים. מאזור בית לחם נורו מטחי יריות, והטנקים הישראליים השיבו אש. אבל הפסגה נותרה שקטה. אבנים, קוצים, פרחי העונה, והנוף המשוסע הנפתח מסביב. וככל שעלה המתח, כך — תוך כדי כתיבה — נוספה לאנדרטת הנוף של גיבורת 'הבזקים' תוכנית אוטופית לשיקום אמת המים העתיקה והפעלתה מחדש, כדי לחצות את אזור הקרבות והשנאה בפכפוך מים חיים, שיְּלַחְלֵחַ את אתרי הקדושה קְשֵי האבן; ובזרימה שתעלה בסיפון ממעמקי השילוח אל אגן הטבילה באל־חרם א־שריף, תקיף באמה את חומות הרחבה, כשבילֵי המים בארמון אלהמברה, ותרד במפל־תמיד שקוף לצד הכותל המערבי, ובחזית כנסיית הקבר תרענן במזרקה מפכפכת את המון הצליינים. אך מול אלימות המציאות נעצרה התוכנית, וברומן נגלית באופן טרגי הארעיות השברירית של חיי האדם ושבריריותו של החלום.
ואז נדהמתי לראות על הפסגה דחפורים, וכעבור חודשים אחדים התפתלה על מורד הפסגה טיילת גולדמן המדהימה ביופייה שתכנן אדריכל הנוף לורנס הלפרין. למרות הסכנה, שלא חלפה עדיין, ממלאים את הטיילת ילדי הכפר הערבי עם אמהותיהם בשעת שקיעה, וכמה אצנים, מטיילים אמיצים, ואני בשיטוטַי. במפגש כמעט בלתי נמנע בירושלים בין חלום ומציאות, קבוצת אדריכלים דו־לאומית מצאה בתוכנית הבדיונית ל"הר השמיטה" של גיבורת הרומן הד לתוכניתם הממשית לנחל קדרון, שערוצו נפער בטבורה של ירושלים וחוצה בדרכו התלולה אל ים המלח את גדרות הסכסוך וההפרדה. מראש הגבעה השקפנו יחד על תוואי התוכנית הממשית ועל שרטוטי החלום.
זמן לא רב אחר כך נשקף מראה חדש מהפסגה. מִנֶּגֶד, על מורדות הר הזיתים, בלב שכונת אבו דיס ודָרומה, התקדמה כשבלול אטי חומת ההפרדה, "הגדר". קו מפותל חרץ את הפסגות במזרח ושינה את חייהם של התושבים ואת חלל העיר. גדר החוצה את נוף האוטופיה של עיר המנוחה ואת חלום הסרת הגדרות של שנת השמיטה.
אני מטפסת אל הפסגה. רואה את המקום המשתנה יום־יום, שנה־שנה. ויודעת שכאן, ממקום זה, נשאלת על כל שכבותיה השאלה: מהי ירושלים? עיר מלאה בסתירות פנימיות, כמו הנוף המבותר המקיף אותה. עיר שתמיד יהיו בה "אחרים", גאים על "אחרותם", מופרדים בגדרות, שאולי יוסרו יום אחד. ירושלים המעוררת עדיין את התאווה העתיקה, להיות בה. באינטימי ביותר, ובחלום הנועז על העתיד לבוא. ירושלים, שהמציאות והמיתוס ממשיכים וכותבים אותה. ובצל האנטנה בראש הפסגה השוממה, מול המרחב שלא ניתן להכיל את הסתירות שבתוכו, אני מתפתה לקרוא לו, תקווה.