"שירתה של מיכל גוברין עגונה במסורות של שירה עברית ואירופית. חידושה הוא במסר שלה, ומפתיעה הצגתו המורכבת והבשלה (זהו ספר שיריה הראשון של המשוררת הצעירה, המוכרת יותר מעבודתה בתיאטרון). מיכל גוברין תוהה על שורשיה […]:
לאורך כל הדרך היא קיימת / אם כי לרגעים אויר הטחב / והקירות מצטמצמים ללא נשוא / על דרך הנסיגה שומרים כלבי הסף / בנביחה מתמדת של תקוות / לא שואלים יותר לרצונו / מתנהל רק חוסר היכולת / להתחרט בחזרה אל תוך הזרע / וההמשך לאיזהו סוף / בינתים מתמלאים עפר / ממפולות במעברים צרים / מכוננים את גוש האדמה / שיכסה את פי המחילה.
מימוש הניסיון לחזור אחורה מלווה אכזבות. ככל שאתה מנסה יותר, כך מתבררים המכשולים: אילו הם? לא מפורש, שמא של אכזבות, שמא של חוסר יכולת פענוח. ושמא אי-האפשרות לממש את התקוות. המסע שהתחיל בציפייה (שאחרת לא היה נערך) מסתיים בסגירת הדרך שהפכה למחילה, כשהנעימה (בכל שיר) נעימה של השלמה."
(מתוך: אלכס זהבי, "שני משוררים צעירים", ידיעות אחרונות, 23.4.1982)
הספר המודפס אזל, הקובץ במלואו להורדה:
אוֹתָהּ שָׁעָה
אֵין לָדַעַת מַהִי הַשָּׁעָה הַמְּדֻיֶּקֶת
מֵעֵבֶר לַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים הַלַּיְלָה
בְּחֶדֶר זָר לֹא נִתָּן
לִמְצֹא בַּחֲשֵׁכָה אֶת הַשָּׁעוֹן.
אָפֹר. קִיר אָפֹר.
תְּנוּעַת פִּתְאוֹם שֶׁל
הֲסָבַת הָרֹאשׁ הַצִּדָּה,
וְכֶתֶם מִתְמָרֵחַ בְּסָגֹל.
אִי אֶפְשָׁר כָּךְ לְהַמְשִׁיךְ וּלְחַכּוֹת
לְהִדָּחֵק בַּחֲזָרָה מִתַּחַת לְשֵׁנָה
מִתַּחַת לַשָּׁעָה הַזֹּאת שֶׁאֵינֶנָּה מִתְקַדֶּמֶת מֵהַלַּיְלָה
לַמְרוֹת הַחֲשֵׁכָה, לַמְרוֹת שֶׁהַשָּׁעָה
לֹא יְדוּעָה וְאֵין תְּנוּעָה.
אָפֹר. קִיר אָפֹר.
תְּנוּעַת פִּתְאוֹם שֶׁל
הֲסָבַת הָרֹאשׁ הַצִּדָּה,
מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת, הֵיכָן-שֶׁהוּא
כְּמוֹ כֶּתֶם זַרְחָנִי. סָגֹל.
*
הַזַּרְקוֹרִים הָאֲדֻמִּים
שֶׁל שֶׁמֶשׁ פֶּתַע
מַצְלִיפָה
חָרְתוּ בָּבוּאָה
עַל קִיר חַדְרִי
הָרֵיק
וּבְכִיּוֹר בֵּין הַכֵּלִים
נֻפַּץ מְטִיל
הַקֶּרַח הַדַּקִּיק
כִּנְשִׁימָה
