סידרו את הלילה: פרידה קלפהולץ, מיכל גוברין, דורון ליבנה, אורנה מילוא
ערכה את השולחן: פרידה קלפהולץ
האיר את הסדר: אלאן בצ'ינסקי
סידר מוסיקלית: סטיבן הורנשטיין
בהשתתפות: הרב ישראל וולגלרנטר, ישראל אלדד, עדי אופיר, יהודה ליבס, חיים שניר, סרז' רוזר, הנרי אברמוביץ', אהרון אפלפלד, יוסל בירשטיין, לאה שניר, מיכל גוברין, יונדב קפלון, טובה ברלינסקי, אבישי אייל, אורנה מילוא, דורון ליבנה, פרידה קלפהולץ, אלאן בצי'נסקי, גד אולמן, איילה צרפתי, לו גלרטר, דוד קאסוטו, סטיבן הורנשטיין, אסתי קינן, סרג'יו מולכו, מריו קוטליאר, שרונה קרפל, קבוצת 10 אצבעות
לצפייה בווידאו המלא של "סדר הלילה הזה"
באביב 1989 החליטו קבוצה של אמנים, דורון ליבנה (צייר קונספט, אמן מייצגים ומורה לרישום בבצלאל), אורנה מילוא (ציירת), פרידה קלפהולץ (מעצבת תפאורה) ומיכל גוברין, להכין אירוע "סדר הלילה הזה", כדי לחפור בעזרת מבנה ערב הסדר וטקסט ההגדה את התהום המיתית שמתחת לפני השטח. לעשות מעין "פסיכואנליזה תרבותית". לשפוך אור על השורש הסבוך של דימויים דתיים-לאומיים שמאכלס את התת-מודע הקולקטיבי.
את האירוע אירחו שני מוסדות צעירים – "הבמה" עם מריו קוטליאר ו"בית הספר לתיאטרון חזותי" עם הדס עפרת. כללי המשחק היו: הכנה של מבחר מצומצם של ציטוטים טעונים מתוך ההגדה; בחירה של שלושים משתתפים הבוחרים, כל אחד, את הקטע עליו הוא או היא יכינו את ה"פירוש" שלהם; והושבתם ללילה אחד סביב אותו שולחן/במה. בחירת האנשים שיקפה את השאיפה לעשות את הבלתי אפשר – להושיב יחד אנשים שבנסיבות אחרות לא היו נפגשים מתוך סירוב או מחמת הנתק שבין החוגים הפוליטיים, הדתיים או התרבותיים. אנשי ימין ואנשי שמאל, רבנים אורתודוכסים ואמנים חילוניים.
הערב נמשך עד קרוב לשלוש לפנות בוקר. כמאה אנשים ישבו סביב השולחן הענק ולקחו חלק באירוע תיאטרוני עם משתתפים בלבד, ללא צופים פסיביים. השולחן, שאותו עיצבה פרידה קלפהולץ, היה מכוסה בפתיחה בהר של מרור – טונה של חסה, שמתחתיו נחשפה מפה של שעתוקי דפי הגדות. הדיבור העקיף מבעד לפירוש ההגדה שבמרכז שבר את תבנית ההתנצחות החזיתית הישראלית, ויצר חלל הקשבה, מתוך שיבוש של הדימויים הסטריאוטיפיים של המשתתפים.
(מתוך מכתב של מיכל גוברין לאדם ברוך)
סדר הלילה הזה – מיהו עבד ומי לשנה הבאה בן חורין? איך לומר בנשימה אחת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ואת "ועברתי בארץ-מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור"? מה משמעות ההבטחה "שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור (כש)עומדים עלינו לכלותינו"? ואיך לקרוא "שפוך חמתך אל-הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו"?
סדר הלילה הזה – השנה, כאן – ירושלים, 89' – חמישים שנה לשואה, הסדר הארבעים במדינת ישראל, שנה וחמישה חודשים לאינתיפאדה [הראשונה]. מי שואל: "מה נשתנה הלילה הזה", היכן ומתי? מי אומר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ועם איזו ביוגרפיה?
מה משמעותו של הלילה הזה – המוטל בינינו – כאמנה קדמונית של העם היהודי, ואשר כולנו, במודע או שלא במודע, ברצוננו או בעל-כורחנו, נמצאים השנה כאן, גם קצת בגללו?
ועל מישור אחר, נוכח לא פחות – מה הוא אותו "לילה", אותו זמן לילי מאוכלס חלומות, זכרונות, סיוטים, אותו זמן של התהוות, של מוות, של "בדמייך חיי"; מה הוא אותו לילה אפוף דם ואש ותמרות עשן, אותו זמן של ויהי בחצי הלילה, שבו מספרים ביציאת מצרים?
(מתוך הטקסט שחולק למשתתפים ב"סדר הלילה הזה")